“מבלים, תכף נחזור”

המכשירים והמסכים בבית של נירית צוק לא כבו בדיוק בשעה שבע. הילדים ניסו למשוך עוד כמה דקות, או לבטל את הגזירה הקשה. אבל אז זה קרה: המועקה השתחררה, ההומור בא לבקר, השיחה זרמה, ולפתע זה הרגיש ממש כמו גיחה קצרה לנופש. רשמים מהשיחה השבועית הראשונה

“זהו, הגיע הזמן לכבות מסכים”, אני מכריזה. “אוף, אמא”, המתבגר מתעצבן, “חברים שלי רוצים לקבוע משהו, מה הקטע עכשיו?”
“הקטע הוא”, אני אומרת, מסתכלת לו בעיניים, “שהגיע הזמן שנדבר, ללא מסכים”.
“דברי”, הוא אומר, עיניו עדיין תקועות במסך, “מקשיבים”.
אני מביטה בשלושת ילדיי. הזאטוט בוהה בתכנית הטלוויזיה “טבע תום”, ושקוע כל כך במסך עד כי אינו מבחין כלל בשיחה שמתנהלת סביבו; המתבגר שקוע בהתכתבות סוערת עם חבריו בווטסאפ, המתבגרת מקליטה את עצמה בנייד – שולחת לחברות, ומשמיעה לעצמה את התשובות שלהן בקולי קולות. הם עסוקים, הם מרוצים, הם לא רואים אף אחד ממטר.
אני מתבוננת בהם, וקול קטן ונוח קורא לי לוותר על זה. “בשביל מה הילחם?”, אני שואלת את עצמי, “הרי הכול בסדר, לא?”. זה לא שחלילה קרה משהו, כולם בסדר, עולם כמנהגו נוהג, אז למה בכלל צריך לעצור את החיים עכשיו? האמת, גם לי הטיימינג הזה לא הכי נוח. מהבוקר לא נכנסתי לפייסבוק, ועכשיו כשכולם עסוקים כל כך זה הזמן האידיאלי עבורי להציץ ולראות מה התעדכן. אבל רגע לפני שאני מוותרת, אני מתעשתת.

צחוק, זיכרונות ועצות

“מנתקים עכשיו”, אני מקשיחה עמדות, “יאללה, כבר דיברנו על זה כבר קודם”. הם מסתכלים האחד על השני, ואז נועצים בי מבט זועף והמום. כמו שואלים את עצמם, האם אמא שלנו השתגעה?, מה הקטע שפתאום, ככה סתם באמצע החיים, הם יסגרו את הניידים שלהם – ועוד למשך שעה תמימה. “אולי נסגור רק לרבע שעה?”, מציעה המתבגרת. “את רצינית?”, אני המומה, “את לא מסוגלת להיות בלי הנייד שלך שעה אחת ביום?”. “זה הרבה זמן!”, מסכים המתבגר, אבל המבט המקפיא שאני נועצת בהם גורם להם לסגור את הניידים – למרות ה’פרצוף’ שהם עושים. חרף התנגדויות הפיצי אני גם מכבה את הטלוויזיה, וכולנו מתיישבים בסלון.
“אז מה עכשיו?”, שואל המתבגר, מנסה לזרז את העניין ולקצר תהליכים.
“עכשיו מדברים”, אני אומרת בנחת ומחייכת.

לכל הטורים של נירית צוק

מדריך לשיחה השבועית עם הילדים 

דור המסכים: למה הם מכורים ואיך נגמלים? 
 
שתיקה משתררת בסלון. הילדה מביטה בתקרה, המתבגר בועט בכדור קטן שמצא סביבו, ואז הפיצי אומר בתקווה: “יש לי רעיון, רוצים שכולם יחד נראה ‘סמי הכבאי’?”
כולנו צוחקים, והאווירה משתחררת.
“אז מה, היה לכם משחק היום?”, אני שואלת את המתבגר, והוא מתחיל לספר על משחק הכדורגל עם החברים. הוא קלע גול והם ניצחו את הקבוצה היריבה. לאט לאט גם המתבגרת מצטרפת, מספרת חוויות מבית הספר ומשתפת אותנו בוויכוח שהיה לה עם המורה. הפיצי מספר מה קרה לו בגן, ומדגים לנו איך מישהו ניסה לדחוף אותו מהנדנדה ומה הוא עשה כשזה קרה. הגדולים מייעצים לו מה לעשות בפעם הבאה שזה קורה, ונזכרים בחוויות שהיו להם כשהם היו ילדים בגן. חצי שעה עוברת, והשיחה זורמת. הסלון מתמלא בצחוק ובזיכרונות, אבל אני מרגישה לפתע תחושת חוסר נוחות. כיף, בהחלט כיף לי לראות אותם ככה, אבל אני מקווה שאני לא מפסידה שיחת עבודה שחיכיתי לה. חוץ מזה, כבר הרבה זמן לא הצצתי מה קורה בפייסבוק – ומאז שהקמפיין הזה התחיל, חשוב לי במיוחד להיות ‘און ליין’. מצחיק.

14 ווטסאפ בשעה

על אף זאת, אנחנו ממשיכים לשוחח, ובשלב מסוים בן זוגי נכנס הביתה ומיד מצליח להסתנכרן עם האווירה. הוא מוסיף למפגש חוויות משלו, ופתאום התחושה היא כאילו נסענו לנופש לשעה קלה, והשארנו אחרינו פתק: “אנחנו מבלים, תכף נחזור”.
כשהשעה המיועדת מסתיימת, כולם חוזרים לניידים. חוץ מהזאטוט, שמפטיר: “היה דווקא כיף!” המתבגרת מהנהנת. אני פותחת את הנייד שלי ומגלה שאכן הפסדתי את השיחה החשובה שהמתנתי לה כל היום, וגם שיש לי 14 הודעות ווטסאפ מאמהות מהגן של הילד. “זה מטורף!” אני ממלמלת לעצמי, “בסך הכול עברה שעה!”. אני יכולה רק לדמיין מה חיכה לילדים שלי במכשירים שלהם בשעה כזו, אך יש לי תחושה שגם הם יסכימו איתי – היה שווה!