fbpx

התאבדות החיילים מגבעתי: אסור שקושי רגשי יתייג חייל כ”מתבכיין”

boys can cry. shutterstock

 

כשחיילים מתאבדים הכאב מפלח בנו והמילים נעתקות. אבל אירית מנשה מסתכלת לכאב בעיניים וגם מנסה לשאול: האם יש משהו שאנחנו, כהורים וכחברה, יכולים לעשות – כדי שמקרים כאלה יקרו כמה שפחות?

 
אני אמא לחיילים שהשתחררו מהצבא, וגם ילדיי חוו את מבצע “צוק איתן” בתוקף צו 8. בחודש האחרון לא יכולתי שלא לחשוב על אותן אמהות של חיילי גבעתי שהתאבדו שבועות אחדים לאחר המבצע. אלו הם שלושה חיילים צעירים, מלח הארץ שכנראה לא יכלו יותר להכיל, לכאוב, לזכור, לכעוס, לחוס…ושמו קץ לחייהם. הידיעה על התאבדותם קשה מנשוא, אינה נותנת לנפש מנוח. כנראה שלעולם לא נדע מה בדיוק היה שם, שגרם לכל אחד מהם לוותר על החיים, אך מותם מעורר שאלות נוקבות לצד הכאב והעצב על עלומים שנגדעו.
אני חושבת על האמהות לחיילים המשרתים כיום בצה”ל – איך הן מגיבות לפרסומים כמו הפרסום הזה, איך הן מתמודדות עם העובדה שבניהם חווים לעתים מראות קשים. אני חושבת גם על הורים לבני העשרה, שעתידים ללוות את ילדיהם בשנים הקרובות ללשכת הגיוס. אילו חששות יש בליבם, איזו דאגה – לא רק לשלומם הגופני של ילדיהם אלא גם לנפשם.

איך אנחנו אמורים להגיב כשהוא אומר “נמאס לי מהחיים”

“הקשיבו לאינטואיציה שלכם”: מונולוג מפי אמא לנערה שהתאבדה 

איך נדע אם זה סתם דכדוך של מתבגר או דיכאון המצריך טיפול?

הילדים שלנו נחשפים בצבא למראות ולחוויות קשות, לעתים גם שלא במסגרת מבצע צבאי. חלק מהם חווים חוסר אונים, חלק מהם מאבדים חברים קרובים. גם היום, לאחר הפרסום על החיילים המתאבדים, עדיין לא ידוע לנו כמה מבוגרי “צוק איתן” סוחבים על עצמם משא כבד – כזה שעלול להיות קטלני. כמה מהם מסתובבים עם הצורך “להקיא” את אשר חוו, אך לא עושים זאת. כמה מהם מצליחים לשתף בתחושות וברשמים הרגשיים שלהם אדם קרוב – בין אם מדובר בחבר קרוב, בת הזוג או ההורים. במדינה שלנו ובמציאות המיליטנטית שבה אנו מצויים אין זה “גברי” לחלוק קשיים ולשתף ברגשות. חייל שחולק קושי עלול להיחשב כ”מקטר” או “מתבכיין”. לכן, רבים החיילים שמעדיפים להיצמד לתכתיבים של “גיבור” – במובן הקלאסי של המילה. וזה מסוכן.

ליצור שליטה בתוך הכאוס

אנחנו חיים בתוך מצב אמביוולנטי, שאותו אנחנו חייבים לתווך לילדינו. מצד אחד, הצבא נחוץ מאוד למדינה שבה אנו חיים – לא נוכל בלעדיו. מצד שני, אנחנו שולחים את ילדינו להגן על המדינה שלנו כשבלבנו חרדה עצומה, כיוון שהם עומד ים לעבור חוויות לא פשוטות וגם לסכן את חייהם. הבעיה היא שאותם ילדים שמתגייסים לחילות קרביים והולכים להיות לוחמים, הם אותם נערים ש’מורעלים’ על הצבא כבר מתחילת הדרך – הם חייבים להיות. וכמה קשה לשוחח עם ‘ילד מורעל’ על שיתוף ברגשות, על הבעת רגשות כמו פחד או בלבול. אם נפנה אליו באמירות כמו “אם קשה לך – תגיד, תדבר, תשתף, וכך תוכל לקבל עזרה” – זה לא יתחבר אליו בשום צורה, כי זה מנוגד לאג’נדה שמובילה אותו למטרה. “גיבור” / “לוחם” / “קרבי” – זה אחד שלא קשה לו. ואפילו “כמה שקשה כך יותר טוב”, או כמו ששמעתי ממורעלים רבים על הצבא – “קשה יש רק בלחם”.
ואנחנו האמהות, לנו דווקא קל להודות בקושי. אמא לחייל במלחמת לבנון אמרה לי בזמנו: “הסעתי אותו לבסיס אחרי חופשה בת כמה שעות והרגשתי כמו בעקדת יצחק. ככה, לוקחת את בני למקום שמתרחשת בו מלחמה קשה. הורדתי אותו בפתח הבסיס וכל מה שנותר לי היה להתפלל שהוא יחזור אלינו באותו מצב. כי אין לי שליטה על כלום”.
למרות הקושי והדילמות שאותם פוגש כל הורה לחייל, אני סבורה כי בתוך האין-שליטה הזה ישנם עדיין מקומות שבהם אנחנו ההורים יכולים – לנסות לפחות – ליצור סוג של שליטה. אבל זה לא יכול להתחיל ביום הגיוס, אלא חייב להתחיל עוד הרבה קודם לכן. כבר בתקופת ילדותו. כשהילד חי וגדל בבית שבו עובר מסר של פתיחות, שיתוף בקשיים ובהצלחות, והתחושה שמותר לדבר על כל דבר (בכבוד) – יש לגיטימציה לחלוק קושי ומותר להיות ‘חלש’. ואת המודל הזה אנחנו ההורים צריכים ליישם גם בעצמנו – כלומר לתת דוגמה אישית. כי רק כך נגדל ילד שיסכים לחלוק ולשתף, ולא יאגור בבטן ויישא על גבו מטענים רגשיים כבדים. בהחלט ישנה סבירות גבוהה לכך שהילד הזה, שישתף אותנו בחוויות שלו מהגן ומבית הספר ובאהבה הראשונה שלו, ישתף אותנו גם בהמשך – בלבטים, ברצונות, וגם בתחושות קשות שעלולות לצוף בו בעקבות השתתפות במבצע צבאי או כל חוויה אחרת שעלולה להיות טראומטית.

הכותבת היא מדריכת הורים פרטנית במודל קצר טווח, מרצה ומנחה (סופרוויזרית) בכירה

 

 

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.