fbpx

האם לתלמיד בישראל יש סיבה לפחד מאלימות בבית הספר? תחקיר

violence at schools. shutterstock

 

שנת הלימודים החלה, וזה הזמן להתייחס בכובד ראש למונח המקצועי “אקלים בית ספרי” – דרכו בוחנים את האווירה בבית הספר במהלך השיעורים וההפסקות. כמה ילדים בישראל באמת סובלים מאלימות מילולית או פיזית? עד כמה התלמידים ששים לדווח על מקרי אלימות? מהי “הרשימה השחורה” של בתי הספר שבהם רמת האלימות גבוהה מהמקובל? ולמה אף אחד לא בודק מה קורה אחרי הצלצול האחרון?
# גלית לוי, תחקירנית “עשר פלוס”, חזרה עם כל התשובות

 
כל הורה השולח את ילדיו לבית הספר שואל את עצמו, לא פעם ולא פעמיים, מה מצב האלימות בבתי הספר בישראל בכלל ובבית הספר שבו לומדים ילדיו בפרט, ובאיזו אווירה הם מצויים חלק גדול משעות היממה. האקלים והאווירה בבית הספר הם תוצאה של מספר אירועי האלימות, של הקשר בין התלמידים לצוות ההוראה ושל תחושת הביטחון האישי של התלמיד. אבל אולי לפני הכול ראוי לשאול: איך מגדירים אירוע של אלימות? האם כל קללה, כמו “מטומטם”, נחשבת למעשה בריונות שיש לדווח עליו? ולא פחות חשוב – עד כמה תלמידים מרגישים בנוח לגשת למורים שלהם ולדווח על אלימות של מישהו אחר כלפיהם.
המושג המקצועי הרווח בדיון בכל הסוגיות הללו הוא “אקלים בית ספרי”. בתוך כך, כהורים כולנו רוצים לדעת גם האם ישנם בתי ספר ידועים לשמצה – כלומר כאלה שעל פי הבדיקות המקובלות נמצאה בהם רמת אלימות גבוהה יותר מאשר באחרים. כל התשובות – בהמשך.

התפיסה הרווחת: דיווח הוא הלשנה

בתחילת החופש הגדול פרסמה הרשות הארצית להערכה ומדידה בחינוך (ראמ”ה) נתונים מהמחקר הבינלאומי טאליס 2013, העוסק בכל הפרמטרים הללו ובאקלים הבית ספרי. טאליס
(Teaching and Learning International Survey) מאפשר לישראל בפעם הראשונה לערוך השוואה בינלאומית של נתונים ומידע הנוגעים למורים המלמדים בכיתות ז’, ח’ ו-ט’, לפרקטיקות הוראה, למנהיגות וניהול בתי ספר, והחשוב מכול – לאווירה ולאקלים הבית ספרי. המחקר נערך על ידי מנהל החינוך בארגון ה-OECD והקיף 34 מערכות חינוך, 3,403 מורים המלמדים בכיתות ז’, ח’ ו/או ט’, ו-191 מנהליהם הישירים מ-195 בתי ספר המהווים מדגם ארצי מייצג. הנתונים במחקר נאספו באמצעות שאלונים למורים ולמנהלים והם מבוססים על דיווח עצמי של הנשאלים. מסקנות הבדיקה ההשוואתית תורגמו מיד לכותרות: “על פי דיווחי המנהלים בישראל, שיעורי אירועי האלימות בבתי הספר דומים לאלו המדווחים על ידי עמיתיהם במדינות המשתתפות בממוצע”.
נשמע טוב, נכון? או לפחות לא כל כך רע. התמונה המצטיירת מנתוני טאליס 2013 היא שהאקלים הבית ספרי ורמת האלימות בכיתות בארץ הם ממוצעים, סבירים. ישראל ככל העמים. אלא שלאמיתו של דבר אין זה כך. ד”ר סוזי קגן, יועצת פסיכולוגית בכירה ומרצה באוניברסיטת בר אילן, מצביעה על ההבדלים הבולטים בן נתוני טאליס למצב בפועל. “קיים ככל הנראה פער גדול בין מה שהצוות החינוכי רואה לבין תחושות התלמידים וההורים בשטח”, היא אומרת. כך לדוגמה, על פי טאליס, שיעור המנהלים המדווחים על אירועי אלימות מילולית המתרחשים בבית הספר לפחות פעם אחת בשבוע הוא 13 אחוזים, וזאת בהשוואה לנתון הבינלאומי העומד על 16 אחוזים. לדברי, ד”ר קגן, העוסקת גם בהדרכת מורים, מקרים רבים של אירועי התעללות ואלימות מילולית לא מגיעים כלל לידיעת הצוות. “ילדים רבים נמנעים מלדווח על אלימות ובריונות בגלל התפיסה החברתית שזו הלשנה. ילדים אחרים דיווחו בעבר, בכיתות נמוכות, אך לאחר שלא זכו למענה או לתגובה הם נמנעים מלדווח על כך בפעמים הבאות. לפיכך, הצוות החינוכי אינו מודע כלל להיקף התופעה”. יוצא אפוא שדיווחי המורים בסקר טאליס מציגים תמונה חלקית בלבד.

הנער מרביץ? אולי היא מנסה לצעוק לכם משהו!

נורה אדומה: סימנים שצריכים להזהיר אותנו אצל הילד

הדוח האחרון של “עלם”: יותר פגיעות מיניות, יותר אלימות ברשתות החברתיות 
 
 
עיון בשנתון “ילדים בישראל 2013”, המקבץ נתונים שמפרסמת מדי שנה המועצה הלאומית לשלום הילד, מחדד את גודל הפער בין התפיסה של הצוות החינוכי לבין החוויה של התלמידים החיים את המציאות היומיומית בין כותלי בית הספר. לפי הנתונים, בשנת תשע”ג רק 32 אחוזים מתלמידי חטיבות הביניים אמרו שבכל מקרה של אלימות בבית הספר הם ידווחו על כך לאחד המורים (במגזר היהודי, אגב, רק 23 אחוזים מהתלמידים לעומת 58 אחוזים במגזר הערבי; אולם בכל המגזרים חלה ירידה בנכונות לדווח על מקרי אלימות למורים).
פערים גדולים קיימים גם בדיווח התלמידים על יחסי קרבה ואכפתיות ביניהם לבין המורים בשכבות הגיל השונות: ככל שהכיתה עולה כך התלמידים חשים כי יש להם פחות יחסי קרבה ואכפתיות עם המורים. ובמספרים: 68 אחוז מתלמידי כיתות ה’-ו’ מדווחים על רמה גבוהה של יחסי קרבה ואכפתיות בינם לבין המורים, ואילו בקרב תלמידי ז’-ט’ שיעור זה יורד באופן משמעותי ל-49 אחוז וממשיך לרדת ל-40 אחוז בקרב השביעיסטים. כך עולה מפרסומי המועצה לשלום הילד.

אלימות מילולית היא הנפוצה ביותר

מסקנות מחקר טאליס הצביעו על כך שאלימות מילולית בין תלמידים נפוצה יותר בהשוואה לשאר סוגי האלימות שהוערכו במחקר. על פי הנתונים שפרסמה המועצה הלאומית לשלום הילד, בזמן ההסעה הבית ספרית בשנת 2011 נפגעו מאלימות מילולית או פיזית כ-14 אחוז מתלמידי כיתות ד’-ו’, שמונה אחוזים מתלמידי ז’-ט’ ושישה אחוזים מתלמידי כיתות י’-יא’. מנתוני המיצב תשע”ג, שפורסמו בחודש מאי האחרון, משתקפת תמונת אלימות מילולית רחבה עוד יותר: 37 אחוז מתלמידי כיתות ד’-ו’ דיווחו על היותם קורבנות לאלימות מילולית. כמו כן, 34 אחוז מקרב תלמידי ז’-ט’ וכרבע מתלמידי י’-י”א השיבו בחיוב להיגדים: “האם במהלך החודש האחרון מישהו מהתלמידים קילל אותך בכוונה לפגוע בך?”, ו”האם במהלך החודש האחרון מישהו מהתלמידים לעג לך או העליב אותך או השפיל אותך במילים”.
וזה עוד לא הכול. מנתונים שפרסמה המועצה שלום הילד עולה כי 9.2 אחוזים מכלל התלמידים בישראל בגיל 11, 13 ו-15 דיווחו כי לקחו חלק לפחות שלוש פעמים במעשה בריונות, הטרדות או הצקות כלפי תלמידים אחרים בשטח בית הספר. לעומתם, 10.2 אחוזים מכלל התלמידים בגילים אלה דיווחו שהיו קורבנות למעשי בריונות, להטרדות או להצקות בשטח בית הספר לפחות שלוש פעמים בחודשיים האחרונים לעריכת הסקר. אין ספק – נתונים אלה מעוררים דאגה בכל הנוגע לאווירה ולאקלים בית הספר שבו לומדים הילדים שלנו. האם זוהי תמונת המצב הרצויה? ואם אנחנו נמצאים בממוצע העולמי האם זה נחשב “טוב” או שזה אחד מאותו מקרים שבהם “צרת רבים היא נחמת טיפשים”?

פחות מקרי אלימות, אך בעוצמה גבוהה יותר

השוואת נתונים מהשנים האחרונות מצביעה על ירידה קלה בשיעור התלמידים שנפגעו מאלימות בכל המדדים שנבדקו: אלימות קשה, מתונה, מילולית, חברתית, חבורות אלימות ומעשי בריונות ואלימות באמצעים דיגיטליים. בנוסף, על פי נתוני השנתון של המועצה לשלום הילד אחוז תלמידי ד’-ו’ המדווחים על כך שנפגעו מאלימות קשה יורד עם העלייה בשכבת הגיל: מ-14 אחוזים בכיתות ד’-ו’ לשמונה אחוזים בכיתות ז’-ט’ ולשבעה אחוזים בכיתות י’-יא’. אולם חשוב להבין כי למרות שנרשמה ירידה בתדירות אירועי האלימות, לא ניתן להוכיח כי האירועים עצמם לא החריפו בעוצמתם.
הנתונים הבאים ממחישים זאת היטב: במהלך תשע”ג תשעה אחוזים מכלל התלמידים בכל שכבות הגיל ובכל המגזרים דיווחו על פגיעה מאלימות קשה(!). שישה אחוזים מתלמידי כיתות ה’-ט’ וארבעה אחוזים מתלמידי י’-יא’ דיווחו בשנה זו כי הם נמנעים מלהגיע לבית הספר מחשש לפגיעה פיזית.
אולם אירועי העבריינות והאלימות המרכיבים את האקלים הבית ספרי כוללים בתוכם גם את מערכת היחסים בין המורים לתלמידים ולא רק בין התלמידים עצמם. ואכן, מחקר טאליס כולל בתוכו, כאמור, היגדים העוסקים בכבוד הדדי בין הגורמים השונים בבית הספר והיגדים המעריכים את מידת המשמעת הקיימת במוסד החינוכי. מנתונים אלה עולה כי רבע עד שליש מהמורים במדינות המשתתפות ובישראל מדווחים על בעיות משמעת בכיתה במהלך השיעור.
“אף אחד לא ישכנע אותי שהמורה הבריטי או האמריקאי מתעסק בבעיות משמעת רבות כל כך בתחילת כל שיעור”, אומרת ד”ר קגן. ואכן, הנתון הבינלאומי לא מפרט היכן ממוקמת ישראל ביחס למדינות האחרות שהשתתפו בסקר – כלומר, האם הם קרובים יותר לנתונים בסרביה, קרואטיה, מלזיה, אסטוניה או דווקא לנתונים בארה”ב, בלגיה, או פינלנד. כך או כך, ד”ר קגן סבורה כי הנתונים במחקר טאליס אינם תואמים את המצב המוכר לנו ממערכת החינוך הישראלית. מדיניות ההכחשה שמבליטה נתונים לא תואמים, היא אומרת, היא בעצם לטמון את הראש בחול. “כך נמנע מאתנו להניף דגל אדום שמתריע על חומרת המצב. רבים ממקרי האלימות אינם מתרחשים בתוך הכיתה, ואפילו לא בהפסקה, אלא בתום יום הלימודים – ארבעה צעדים מחוץ לשער בית הספר. על פי ההגדרה היבשה זה אולי לא תחום האחריות של מערכות החינוך, אבל יש כאן התנערות מאחריות מוסרית.” ד”ר קגן קוראת לשוב ולבחון טוב יותר את האקלים הבית ספרי – מהי השפעתו על ההישגים הלימודיים, כמו גם על היבטים נוספים הנוגעים לתלמידים ולמורים ובראשם תחושת הביטחון של הבאים בשערי המוסד החינוכי.

בני נוער בזים לאלימות – זו השאיפה!

יועץ התקשורת אלירן מלכי הקים יחד עם מאור בוסני, בוגר מערכת החינוך שסיים את לימודיו בתיכון רק בשנה שעברה, את הפרויקט “בוז לאלימות”. המטרה: למגר את תופעת האלימות המתפשטת בקרב בני הנוער בישראל באמצעות בני הנוער עצמם. במסגרת הפרויקט מועברים שיעורי חינוך לתלמידים בגילאי 15-13 בעזרת מתנדבים מכיתות י”א-י”ב.
מלגי ובוסני בוחנים את מצב האלימות בבתי הספר בדרכים שונות. כך למשל, מלכי בדק את נתוני המיצב הנוגעים לאקלים הבית ספרי בבתי הספר בעיר ראשון לציון, והופתע לגלות שהרשות המקומית בחרה להציג את הנתונים הנוחים לעין, המשוקללים, ולהתעלם מנתונים מבהילים – למשל כי 33 אחוז מהתלמידים סימנו את ההיגד “בחודש האחרון קיבלתי מכה או בעיטה או אגרוף מאחד התלמידים שרצה לפגוע בי”. כמו כן, מלכי פרסם בבלוג שלו את רשימת בתי הספר האלימים ביותר על פי ניתוח נתוני המיצב 2012 ועל סמך פילוח של היגדים העוסקים באלימות ומשמעת.
“משרד החינוך, המחזיק בתקציב השני בגודלו אחרי תקציב משרד הביטחון, צריך לעשות יותר ולא להציג נתונים חלקיים או משוקללים”, הוא אומר. לצד זאת הוא מציג נתון סטטיסטי שיש בידי משטרת ישראל ועל פיו חלה עלייה של 24 (!) אחוז בכמות תיקי הנוער בשנת 2013 השוואה לשנת 2012.
נראה כי המנהלים וצוותי ההוראה שהשתתפו במחקר טאליס כלל לא יודעים כי שני אחוזים, ובמגזר הערבי אף יותר, מכלל התלמידים בכל הכיתות דיווחו כי הביאו איתם לבית הספר “נשק קר” (סכין, אולר, אגרופן וכו’). מדאיגה לא פחות היא העובדה כי 21 אחוז מכלל התלמידים דיווחו על אלימות חברתית, כמו חרם ונידוי חברתי. קשה גם ליישב את נתוני טאליס עם הממצא כי מספר התלמידים בטיפול קציני ביקור סדיר הולך וגדל עם הגיל, כך שבכיתות י’-י”ב מספרם גבוה ביותר. רק בתשע”ג טופלו על ידי קצין ביקור סדיר 391 ילדים בגני ילדים, 20,900 תלמידים בבתי ספר יסודיים, 23,765 תלמידים בחטיבות הביניים ו- 41,198 תלמידים בכיתות י’-י”ב.

“חיסולי חשבונות” אחרי הצלצול

אולי מה שצריך להטריד יותר מכול את מערכת החינוך, קברניטיה וכמובן אותנו, ההורים, היא הבעייתיות בתחושת המוגנות של התלמידים, כפי שהם עצמם מדווחים עליה. על פי הנתונים: שבעה אחוזים מהתלמידים בכיתות ה’-ט’ וכשישה אחוזים מתלמידי כיתות י’-י”א חשים כי הם אינם מוגנים בבית ספרם. האם ייתכן כי תלמידים רבים כל כך לא ירגישו בטוחים במקום שבו הם מבלים חלק ניכר משעות היום?
“ישנה חשיבות רבה לסקרים הללו וחשוב שהנתונים הנאספים יוצגו בשקיפות מלאה תוך בדיקת כל הרכיבים באופן רחב”, אומרת ד”ר קגן. “על עורכי הסקרים לשאול, האם אלימות פיזית מתרחשת בכיתה, בהפסקה או בתום יום הלימודים. הורים אינם מתארים לעצמם כמה ‘חיסולי חשבונות’ מתרחשים, בעיקר בבתי הספר היסודיים, אחרי הצלצול'”.
 
הכותבת היא עיתונאית ותחקירנית טלוויזיה, מגדלת באהבה ארבעה ילדים

 

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

4 תגובות

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.