fbpx

חדר משלי: פרטיות נון-סטופ. בשביל מה להם בכלל לצאת לסלון?

their room. shutterstock

 

הורים נחרדים מהמציאות שבה המתבגר מסתגר רוב היום בחדרו והם בקושי מצליחים להחליף איתו מילה. קרן יטיב מרגיעה (“שלב התפתחותי”), ממליצה (“את הטלוויזיה והמחשב הוציאו החוצה”), ומתריעה (באילו מצבים בכל זאת אנחנו אמורים לדאוג). ככה זה כשהמבצר שלהם ממוקם בבית שלנו

 

[fancy_box]

על קרן יטיב

יועצת משפחתית בכירה מטעם המרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים ומשרד החינוך. בעלת תואר שני בחינוך, מומחית לגיל הרך ולגילאי בית הספר היסודי, יועצת חינוכית-התפתחותית בגנים, מטפלת דיאדית מוסמכת, מאבחנת ציורי ילדים, והבעלים של הפיל הצבעוני – המרכז לטיפול במשפחה במושב ניר צבי

קרן יטיב

[/fancy_box]

דנה, אמא למתבגר בן 14, מספרת לי על בנה, וניכר בה כי היא נסערת ומבולבלת. “הוא לא יוצא מחדרו”, היא אומרת, “הוא תקוע שם מהרגע שבו הוא חוזר מבית הספר עד שהוא הולך לישון. מדי פעם מבצע גיחות לאזור המטבח, אבל זהו. אם אני רוצה לדבר אתו, אני ממש צריכה להתחנן בפניו שיצא החוצה. גם אז, הרבה מהשיחות שלנו מתרחשות כשהוא משרבב את ראשו החוצה, ואילו גופו נשאר בחדר. ולמה הוא כל הזמן עם דלת סגורה? זה בסדר? ככה זה אמור להיות? מה עושים?”

דרך הטבע: אוטונומיה והיפרדות  

מי לא מכיר את הסיטואציה הזו? בגיל ההתבגרות, ילדים מתחילים להסתגר בחדרם. רבים מהם יוצאים פחות ופחות לחללים הציבוריים של הבית ושוהים בחדר שעות ארוכות. הביקורים במרחבים הציבוריים ממוקדי מטרה – מטבח כשרעבים, סלון כשצריך להגיד משהו – והופ, חוזרים לחדר. מגרש המשחקים העיקרי שלהם, רוב שעות היום, הוא חדרם.
בואו נזכור שגיל ההתבגרות הוא שלב בהתפתחות שבמהלכו הילד חווה שינויים ותהליכים מהירים: גדילה, התפתחות מינית, יכולת הפשטה שכלית, רמת חשיבה שכלתנית, חיים חברתיים פעילים ומרכזיים, התמרדות בהורים, מצבי רוח משתנים, התאהבות בבני המין השני והתגבשות הזהות העצמית. במתבגר מתעורר צורך עז באוטונומיה, והדבר בא לידי ביטוי בין היתר בגיבוש סגנון התנהגות, לצד סגנון לבוש ודיבור. להיפרדות הזו יש חלק חשוב בהתפתחות המתבגר ובתפיסת העצמי שלו. הוא רוצה לקבל החלטות באופן עצמאי ולגבש לעצמו סגנון חיים. בד בבד חלה ירידה ברמת ההזדהות שלו עם הוריו, מתוך אותו צורך בהתבדלות ועצמאות, והחוויה הזו מגובה גם בשהייה הממושכת בחדר.
חדרו של המתבגר מהווה עבורו מבצר מבטחים. בו הוא מרגיש הכי נוח, ובו הוא יכול לארח את חבריו בפרטיות – מחוץ לעיניהם הבוחנות של ההורים.

 

תתפלאו, אבל לפעמים אתם אלה שמעודדים את הילד להסתגר בחדרו

ייצוגים מיניים במדיה – מה זה עושה לילדים שלנו?

בריאות: כך תשמרו על העיניים שלו בעידן המסכים  

 

טלוויזיה ומחשב? שיישארו בסלון

במחקר שנערך על ידי פרופ’ סמילנסקי מאוניברסיטת תל אביב, המחלקה לחינוך, עולה שלמתבגר חשובות החלטות אוטונומיות בכמה תחומים, שהחשוב בהם הוא החדר. כלומר “הפינה” האישית הפרטית שלו. כדי שהנער ירגיש שזו אכן טריטוריה בלעדית שלו, חשוב שיימצאו בו חפצים אישיים שלו ולטעמו. למשל, “פוסטרים”, קישוטים שהוא בחר, קיר הצבוע בגוון לבחירתו, סדר קפדני או חוסר סדר, וכו’. אם אין חדר לבד, אז חשוב שהשולחן הפרטי או המגירה הפרטית שלהם לא יהיו נגישים לאחרים.
אז מה צריך להימצא בחדר המתבגר? כמובן מיטה (רצוי מיטה וחצי או מיטה זוגית, אם זה מתאפשר), שולחן כתיבה- כולל מגירות או ארונית, וארון בגדים. מה עם מחשב וטלוויזיה? אני לא בעד, אבל הדבר נתון לבחירת ההורים. הסיבה שאיני ממליצה על כך היא בדיוק כדי להשאיר לפחות את “מוצרי הפנאי” הללו במרחב הציבורי – מה שמחייב את המתבגר לצאת מחדרו מדי פעם ולהשתתף בחיי המשפחה, המתקיימים בחללים הציבוריים. בנוסף על כך, כמובן, היכולת שלכם כהורים לשלוט בתכנים שבהם הוא צופה או גולש עולה באופן משמעותי ברגע שהם אינם מוצגים בחדרו הפרטי – מאחורי דלת סגורה.

אז מתי אנחנו צריכים לדאוג?

ויחד עם כל זאת, במקרים מסוימים ההסתגרות של המתבגר בחדרו צריכה להדליק נורה אדומה אצל ההורים. מתי? כשלהסתגרות הזו מתלווים שינויים ניכרים בהתנהגות המתבגר. למשל: ירידה משמעותית ובלתי מוסברת בלימודים, מיעוט קיצוני במיוחד של יציאה החוצה לחללים הציבוריים, מצב רוח ירוד או אדישות (לא צוחק בקלות וגם לא מתרגז בקלות), עיניים אדומות או מבט זגוגי ועייפות בלתי מוסברת, שינויים באופן החשיבה והדיבור (קושי לענות בזמן סביר, מחשבה איטית, הסחות דעת, דיבור איטי, השמטת מילים, וכדומה),שינוי חברתי חד (ילד מקובל שלפתע מפסיק להיפגש עם חבריו ולא יוצא מהבית), עצבות ומלנכוליות ונטייה לדיכאון המופיעים לאורך זמן ובאופן קבוע, שינויים בהרגלי השינה והאכילה (חוסר תיאבון או תיאבון יתר), חוסר שקט כללי (יוצא ונכנס, קם ומתיישב, לא מוצא את עצמו), ביטוי תחושות של חוסר ערך לצד רגישות מוקצנת לביקורת.

ומה עושים אז?

בכל מצב שבו ההורה מבחין בשינויים ובסימנים שצוינו, וכאשר הם מופיעים לאורך זמן ואינם חד-פעמיים, רצוי לפנות ראשית כול לנער או לנערה. נסו להבין ממנו/ממנה האם ישנה בעיה ולסייע ככל הניתן. אם אתם נתקלים בקושי מכל סוג – חשוב לפנות לגורם מקצועי, כדי שיעזור לכם להתמודד עם הבעיה שנוצרה ולמנוע את החמרתה.

 

 

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.