האבחון “חינוך מיוחד” אמנם מקל על ההתמודדות ומציאת הפתרונות, אך גם מגביל, מתייג ועלול לעורר חששות שונים. המקרה של עדי מלמד כי סבלנות וסובלנות לאחר הן מילות המפתח
היא התיישבה על הכורסה מולי, מחייכת וקצת נבוכה, אך גם מישירה אליי מבט ומדברת בשטף. “קוראים לי עדי (שם בדוי), ואני תלמידת אפס שבע”. היא מתבוננת בי במבט ישיר ומחכה לתגובה שלי. תלמידת 07 = תלמידת חינוך מיוחד, רץ במוחי התרגום המהיר, או.קי, אני חושבת לעצמי בשקט ומישירה אליה מבט בחזרה. “סווגתי ככה כבר בבית הספר היסודי כי היו לי המון קשיים להבין מה לומדים ועל מה מדברים בכיתה”, היא ממשיכה, לאחר שראתה במבטי סימן להמשיך. “בואי נעזוב את ההגדרות והתיוגים”, אני מחייכת אליה, “בואי נדבר על מה זה בשבילך להיות תלמידה בתיכון”.
להיות תלמידה מיוחדת בתיכון
היא נושמת עמוק. “אני אוהבת ללמוד ובסך הכול אני גם די מצליחה. אבל ההצלחה הזאת לא באה בקלות ואני משקיעה בכך הרבה מאוד זמן. בכיתה ט’ הגעתי למסקנה יחד עם הוריי שאני לא יכולה להמשיך בכיתות חינוך מיוחד בבית הספר, אני לא מתאימה לשם תמיד ואני רוצה ומסוגלת ליותר מכך ולכן החלטנו ללכת לתיכון פרטי. בתיכון הפרטי חשבתי שאהיה בכיתה קטנה ויהיה לי יותר קל, אבל אחרי שנתיים הבנתי שאני נמצאת במקום שבו רוב התלמידים לא רוצים ללמוד ובעיות המשמעת עולות על כל דבר אחר. הבנתי שאם זה כך, אין סיבה שלא אהיה בתיכון רגיל בכיתת תפנית (בדרך כלל חינוך מיוחד), ואסיים שם את לימודיי”. אני מחייכת אליה: “נשמע שאת מאוד מאמינה בעצמך ויודעת מה את רוצה. ספרי לי מה את אוהבת לעשות מחוץ לבית הספר?” “אני בצופים, בכיתה י’ הייתי מדריכה ובכיתה י”א לא היה לי כל כך זמן לזה, אבל השנה אני רוצה שוב לחזור להדריך, אני מאוד אוהבת את זה”, היא עונה. אני מתיישרת ומתבוננת בנערה הצעירה שיושבת מולי, בחיוך הקטן שלה ובחזה המתוח והגאה, ובצדק, על כל הישגיה הלימודיים והאישיים. אבל חלק קטן בתוכי מתכווץ. עדי הציגה את עצמה בפניי קודם כל כתלמידת חינוך מיוחד ורק אחר כך סיפרה על מטרותיה, הישגיה, רצונותיה ושאיפותיה, ואני תוהה לעצמי איך יכול להיות שהמשפט הראשון שיוצא מפיה של נערה כל כך מקסימה ובעלת יכולות הוא “אני תלמידה 07”. “מה מביא אותך אליי?”, אני שואלת. “אני מאמינה בעצמי וגם החלטתי השנה לעבור בית ספר וללכת לתיכון ‘רגיל’, אבל אני מאוד מפחדת!”, היא עונה בכנות.
התיוג מקל אך גם מגביל
בואו נתייחס רגע למילה פחד. פחד הוא רגש שהחברה שלנו בדרך כלל מוקיעה אותו ומייחסת לו תכונות של רגש שלילי. לא משנה אם זה שלילי או חיובי, לרגשות באשר הם יש מקום חשוב בחיינו. יש מקום לחוות אותם ובעיקר דרוש המון אומץ כדי לומר אותם ולאפשר להם מקום בתוכנו. לדעתי, הפחד של עדי הוא האומץ שלה להתמודד איתו, להעז ולנסות דברים חדשים. ה”בעיה” של עדי היא שבתודעה שלה יצקו את התווית של חינוך מיוחד 07, ואיתה היא הולכת כמו תעודת זהות ומציגה את עצמה דרכה. אין ספק שהתיוג הזה גם עזר מאוד לעדי לחיות את חייה. הרי האבחן של מה שיש לנו / לילדינו מקל עלינו כדי למצוא לו פתרונות והתאמות שונות. אך יחד עם זאת, להיות מתויג כתלמיד 07 בחינוך מיוחד, זהו עול גדול מאוד שילווה אותנו במשך כל חיינו. אני לא מורה לחינוך מיוחד, אבל כמאמנת שמלווה תיכוניסטים בעלי לקויות שונות פגשתי כבר כמה וכמה תלמידי חינוך מיוחד. גם כאן, כפי שניתן לומר על כל לקות או בעיה אחרת, יש קשת ארוכה וצבעונית של מצבים. אין תלמיד אחד דומה לשני. כיום, התפיסה החינוכית מעודדת לשלב תלמידי חינוך מיוחד במערכת הנורמטיבית, ובעיניי בצדק. תלמידים אלה משתלבים בהצלחה רבה בתוך מבנה המערכת ודרישותיה, ובזכות יחס אישי יותר וילווי צמוד הם זוכים להצלחות גדולות כקטנות. כדי שזה יקרה, אין ספק שהצוות החינוכי, והנערים עצמם, צריכים לעבוד קשה, ואף לתלות על צווארם מדי יום שלט של “חינוך מיוחד” ולבקש את העזרה הזו. אחת הנערות המתאמנות אצלי סיפרה לי כי בבית הספר שבו היא לומדת יש כיתת חינוך מיוחד, ובהתחלה היא נרתעה כשסיפרו לה ולבני כיתתה שכיתת החינוך המיוחד תוצמד אליהם בשלוש השנים הקרובות ושהם ילמדו ביחד חלק מהשיעורים. שנתיים לאחר מכן, אותה נערה סיפרה לי כי בקיץ היא פגשה את אחד התלמידים מהחינוך המיוחד והיה ממש כיף לדבר איתו. לי לא נותר אלא לחייך חיוך גדול. עוד כתבות בנושא:
- מסע בדימוי העצמי: כך תחזקו את ההערכה העצמית של המתבגר שלכם
- קבלת השונה: “בכיתה של הבן שלי יש ילד היפראקטיבי”
בית הספר הוא מקום לכולנו
ונחזור לעדי, החששות הנובעות מהתיוג שלה הן מוצדקות, אבל עם ההצלחות, השאיפות והרצונות שלה אי אפשר להתווכח. בעזרת עבודת צוות נכונה, גישה פרטנית, קבוצות למידה קטנות, הסברים פשוטים וחזרות רבות – עדי, וחבריה לתיוג, יוכלו ליהנות ולהצליח משנת לימודים נוספת. בית הספר הוא מקום לכולנו. היום כל נער/ה שלישית, בעיקר באזורים בעלי מעמד סוציו-אקונומיים גבוה, עוברים אבחון שבסופו הם זוכים להקלה כלשהי. המערכת לומדת, לאט לאט, איך להתמודד עם כל כך הרבה לקויות למידה השוכנות תחת קורת גג אחת, כיתה אחת. כאשת חינוך, מנחה ומדריכה, המפתח להצלחה, בעיניי, הוא סבלנות וסובלנות לאחר. הרבה הכלה, כבוד הדדי וראייה של התלמיד כבן אדם, ולא כעוד נתון סטטיסטי במבדקים השונים, בתוספת הרבה אהבה – יאפשרו לכולם לחוות יותר הצלחות ופחות חששות. ממש כמו במקרה של עדי. שתהיה שנה טובה ומבורכת לכל התלמידים החוזרים לבית הספר! הכותבת היא אמא לשלוש, מאמנת, מנחה ויועצת לצמיחה אישית, זוגית ומשפחתית. לאתר של שרון
