בגיל ההתבגרות מתחיל תהליך הפרידה מהילד, שהופך לאדם בוגר עם רצונות, דעות ומחשבות משלו. למה להורים קשה כל כך להיפרד מהילד שלהם? ומה חשוב להבין כדי לדעת לשחרר?
הרגע שממנו חששתי בשנים האחרונות כבר הגיע. זה התחיל במסיבת הסיום בתיכון שבו למד בני הבכור. בטקס חגיגי, מלווה בשמלות נשף ולבוש סטנדרטי פלוס של הבנים, קיבלו ילדינו את תעודת הגמר שלהם הסוגרת תקופה ארוכה בחייהם. לטקס הגענו כטרמפיסטים ברכבנו שלנו, אפילו לא כמלווים לנהגים הצעירים (גם זה כבר מאחורינו). בחינות הבגרות הסתיימו, כנס המתגייסים כבר היה וגם הוחלט על הטיול של לפני הצבא, וכל זה קרה בשבוע אחד!
רגע, רגע, תעצרו! איפה אני פה? שמונה עשרה שנים של מסלול ברור פחות או יותר: בחירת המסגרת החינוכית, הליווי לכיתה א’, עטיפת ספרי הלימוד שנה אחר שנה, התרגול בחציית הכביש, רכיבה בטוחה על אופניים, אסיפות ההורים פעמיים בשנה, התמודדות עם כאבי גדילה, החברה הראשונה והפרידה הראשונה, ארוחות הצהריים המשותפות, החוגים והחגים, ומה לא? מה לא הייתי נותנת לעוד טיפ טיפה.
[fancy_box]
על אורית יוסף
מנחת קבוצות הורים וילדים ומנחה מקצועית למלחמה בסמים ובאלכוהול, מגישת התוכנית “תמונה משפחתית” ברדיו ירושלים, מייסדת ומנהלת “המרכז לתקשורת אמפתית”
[/fancy_box]
המתבגרים מגבשים זהות נפרדת
הפחד הגדול ביותר של האדם הוא הפרידה. התגובות לפרידות תלויות בדפוסי האישיות שלנו, הן ההורים והן המתבגרים, ותלויות גם בחוויות הפרידה הקודמות שחווינו. גיל ההתבגרות של הילדים מספק לנו, ההורים, אפשרות להתנסות בפחדים ובחרדות מפני מצבים לא ידועים. תחושות אלה מגייסות מהר מאוד את “צורכי השליטה” שלנו.
בתחילת הדרך הילד תלוי לגמרי בהורים, אך בין שלב הילדות לבגרות המצב נעשה מורכב יותר מכיוון שהמתבגר לומד לקחת אחריות על חלק מן הדברים שהיו בשליטתנו. זהו שלב הדרגתי המכין את המתבגר (ואותנו) לשלב הפרידה מהמוכר והידוע, ולכן עלינו ללמוד לוותר על פונקציות השייכות לילדים. זהו שלב שבו המתבגרים עוברים מזהות המבוססת על שייכות למשפחה לזהות נפרדת. הם למעשה הופכים לאחראים להחלטות שלהם.
כחלק מתהליך הפרידה על המתבגר למצוא לו “משפחה חלופית” בקבוצות השתייכות חדשות המסייעות לעיצוב זהותו. לרוב מדובר בקבוצות בנות גילו, המסייעות לו בגיבוש ה”אני מאמין” שלו ובמציאת מקומו בחברה. תקופה זו של חיפוש עצמי מאפשרת לו (ולנו) להתנסות בתחילת תהליך הפרידה הפיזי ובחיזוק ההיקשרות הרגשית שתשפיע על טיב היחסים שלנו איתם בעתיד.
קשר בינדורי: “זמן איכות” הוא הכרחי, גם אחרי שהם חוצים את גיל 20
הוא כבר בן 30 ועדיין גר בבית. כך תימנעו ממאבקי כוחות
שיעור בתקשורת: רגע לפני שאתם יורים, תחשבו. דפוסים שגויים ביחסי הורים למתבגרים
למה כל כך קשה לנו להיפרד מהם?
בראש ובראשונה, זה מפחיד: להיפרד משמעו לעזוב, לשחרר, להפסיק להחזיק את היד של מישהו שהיה תלוי בנו במשך כל כך הרבה שנים. זהו פרי טיפוחנו שהשקענו בו הרבה אנרגיות, זמן ואהבה. הילדים היו ברשותנו, הקשר איתם היה זמין, ועכשיו – מי יודע אם הם יהיו איתנו בחגים, בחופשות ובשמחות. ובתוך תוכנו אנו חושבים: מי יידע לטפל בו יותר טוב מאיתנו, ההורים?
לפעמים הקושי שבפרידה מוביל אותנו לריחוק מה מהילדים: זוהי אמנם דרך טבעית להתמודדות, אך עלינו לזכור שטרם סיימנו את תפקידנו והם עדיין זקוקים לנו. אנו צריכים לשמור על הקשר עם המתבגרים מבלי לכפות את עצמנו, גם אם הרצון שלהם לאוטונומיה מתבטא בדרישה לעצמאות מוחלטת.
מה אתם חושבים על זה? דעתנו עדיין מאוד חשובה, והיא תתקבל אם היא נאמרת בצורה מכבדת. ההיקשרות החדשה יוצרת בסיס יציב שממנו ניתן להעז ולהתקדם. עלינו לנצל את השיחות החיוביות שלנו איתם כדי לדון במחשבות וברגשות. חשוב להזמין את המתבגרים לסמוך עלינו מבלי לחשוף את חוסר האונים שלנו כדי שהבחירות שלהם ייעשו מתוך שיקולים בריאים ולא כתוצאה מלחץ שאנחנו מפעילים עליהם.
להיות שם בשבילנו: בהתמודדות עם הפרידה, עלינו להכיר בזה שהתפנו לנו זמן ואנרגיות, ועלינו למלא אותם בעשייה חיובית למען עצמנו. ההתמודדות עם הפרידה קשורה לאופטימיות ועשייה. עלינו להיות שם בשבילנו, כמעט כמו שהיינו בשבילם.
