החיים על פי סידהרתא: מחשבות נוגות על הורים ונעורים בעקבות הסרט

הסרט “סידהרתא” מעורר מחשבות על הורות ואילוצי החיים, ובעיקר על האחריות הגדולה שלנו, כהורים, כשאנחנו מקבלים החלטות לגבי עתיד הילדים, לטוב ולרע

הסרט מספר את סיפורו של נער צעיר בשם סידהרתא (או סידהארטה), שהוריו העניים בהודו שולחים אותו לעבוד בעיר אחרת כדי לתרום את חלקו לפרנסת הבית והמשפחה. אין קשר לספר הידוע של הרמן הסה. הילד מגיע ליעדו אך אינו חוזר במועד שציפו לו. אב המשפחה יוצא לחפש אחר בנו הנעדר, ומכאן העלילה מתחילה להסתבך ולהיות דרמתית ונוקבת.
הסרט, שבוים בהשראת סיפור אמיתי על ידי ריצ’י מהטה – במאי קנדי ממוצא הודי, מציג את החיים האומללים של מיליוני אנשים בהודו. יש בו עוני, הזנחה, רחובות מטונפים לצד נגיעות קטנות של אנשים פשוטים וטובים שרק רוצים לחיות בשקט, ואפילו לעזור במעט שהם יכולים. כשהתבוננתי בסרט תהיתי לעצמי במה כל כך התאהבתי, אז, כשטיילתי בהודו עם בן זוגי למשך מספר חודשים. בסרט ראיתי את הזוהמה של הרחובות, הצפיפות, התנאים הנוראיים ברכבות שבהן נסענו כל כך הרבה, ואמרתי לבן זוגי שהסרט ממש לא עושה לי חשק לחזור לשם. ועם כל זה, יש בסרט משהו מאוד פשוט, אמיתי ונוגה – בהתנהגות של האנשים, בתמימות, בחיבור לאמונה ולעצמם.

לטריילר של הסרט “סידהרתא”:

רחוק מהבית, בלי תמונה למזכרת

כשיצאנו מהסרט הרגשתי גוש גדול חוסם אותי בגרון, הגוש הזה העלה הרבה עצב ומחנק. מדי יום אני פוגשת הורים אוהבים, אכפתיים ומסורים המוכנים לעשות הכול למען ילדיהם. גם ההורים של סידהרתא היו כאלה, והם היו מוכנים לעשות הכול למענו, לפי תפיסת עולמה של משפחה ענייה החיה במדינת עולם שלישי: הם שלחו את בנם לעבוד במקום ללכת ללמוד ולשחק קריקט ברחובות (או כפי שאמר אחד החברים של הנער לאב “זה הזמן שלנו לשחק, לא יהיה לנו זמן אחר”). מהמקום המחויב שלהם לפרנסת הבית הם, למעשה, מנעו מבנם הצעיר להמשיך להיות ילד ושלחו אותו הרחק מהם למען מטרה שהם מצאו כראויה ונכונה. האם אפשר לשפוט אותם על זה בתוך מציאות חייהם? באחת הסצנות כאשר ההורים מבינים שהילד נעדר, הולך האב לקצינת המשטרה לדווח על היעדרותו. הקצינה מקשיבה לו אך נוזפת בו: “מדוע שלחתם את ילדכם לעבוד כאשר הוא אמור להיות בבית הספר, השכלה שהוא מקבל בחינם מהמדינה?”. האב מתכווץ ועונה לה כי לא הייתה להם ברירה. חמלה נכנסת לקולה של הקצינה, והיא מבטיחה לעזור להם לחפש אחר הנער ומבקשת את תמונתו. שוב האב מתכווץ, שתיקה ארוכה, היא מסתכלת עליו ואומרת, בקול מלא חמלה: “אין לכם תמונה שלו”.
המציאות הזאת היא בלתי נתפסת בעולם המודרני שבו אנו חיים – לשלוח ילד בן 12 לעבוד, ועוד בעיר שרחוקה שעות נסיעה ארוכות מביתו, ואפילו לא להחזיק תמונות שלו. אבל יש מדינות שבהן זוהי מציאות יומיומית. הצרכים הכלכליים והמשפחתיים גורמים להורים במדינות אלה לשלוח את הילדים לעבוד ולעזור בפרנסת הבית, ורבים מהם נעלמים מסיבות שונות.
האם ההורים של סידהרתא לא אהבו אותו? האם הם היו נקראים בחברה שלנו “הורים מזניחים”? כנראה שכן. האם זו האמת? כנראה שלא. הסרט מציג בהרבה אהבה וחמלה את הנאיביות של ההורים, את הגאווה לשמור על צלם אנוש ולא להתבזות ולבזות את הבית ואת האנשים שחיים בו. שתי הדמויות הנשיות בסרט האם והאחות הקטנה זוכות להרבה אהבה ושמירה על כבודן. בשלב מסוים במהלך הסרט, אביו של סידהרתא עומד להשתגע מרוב אשמה וגעגועים. הוא מתקשר לאביו שלו ומספר לו על השתלשלות העניינים. האב, שהבן שמר ממנו מרחק פיזי ורגשי במשך שנים רבות, מחבר אותו חזרה למציאות, ומנחם אותו בכך שאומר לו: “עשית כל מה שאפשר, עכשיו תשחרר ותחזור למשפחה שנותרה לך”. בכך יש גם את השלמת התמה לסיפור המיתולוגי “סידהרתא”, המדגישה את מעגליות הזמן באמצעות היחסים של הסב ובנו. גם כשהאב היה ילד, הסב לא הבין את עולמו, וגם כעת – כשהוא כבר אב לבן משלו – הסב לא מבין אותו.

חיים בסרט? לביקורות סרטים נוספות

לטור הקודם של שרון בן חורין

עזבו אתכם מבורקס: קבלו שישה סרטי קאלט מומלצים לצפייה משותפת

הסוף הטוב – לא מה שחשבתם

הסרט, ממש כמו בסיפור המיתולוגי, בנוי מהתחלה, אמצע וסוף – כמו החיים. שם הסרט “סידהרתא” הוא שמו הפרטי של הבודהה. השם מורכב משתי מילים בסנסקריט “סידהא” (הושג) בצירוף “הרתא” (משמעות או עושר). צירוף שתי המילים משמעו “מי שמצא משמעות (לקיומו)” או “מי אשר השיג את יעדיו”. אותה משמעות לקיום או השגת היעדים אינה ה”סוף הטוב”, כפי שאנו מכירים מהתרבות המערבית. אלא משמעות פנימית כפי שהבודהיזם והאמונה ההודית רואה זאת, במציאת שלווה או משמעות פנימית לקיומנו. ההורים מתאבלים, מלאי צער וכאב, אין רגע שמח בסיפור, אבל בהחלט יש השלמה.
הסרט “סידהרתא” הוא סיפור כאב של גידול ילדים ולקיחת אחריות על חייהם, אמנם בגרסה ההודית שלהם, אבל אפשר להקביל אותה גם למציאות המערבית, והישראלית בפרט. הרי גם אנחנו שולחים את ילדינו, אמנם בוגרים יותר, אך עדיין רכים וצעירים, אל הלא נודע.

הכותבת היא אמא לשלוש, מאמנת ויועצת להורים ליחסים שקטים, נעימים ומצמיחים. לאתר של שרון