המונדיאל הסתיים, שאגות השמחה והתדהמה מאחורינו, והזאטוט והילדה מתווכחים: האם משחקי הכדורגל הם ספורט אלים?
“עידן הזה דפוק לגמרי, נמאס לי כבר”, הזאטוט נכנס לאוטו, טורק את הדלת וזורק את התיק שלו על המושב האחורי, “וגם המאמן הזה עושה רק מה שבא לו”.
“תירגע”, אני מתעצבנת מההתפרצות שלו, “תנשום עמוק ותספר לי מה קרה”.
“הם עשו פאול בכוונה רגע לפני הסוף”, הוא צועק, “אני אמרתי את זה למאמן אבל הוא בכלל לא הקשיב לי. הוא רק רצה שהקבוצה השנייה תנצח, ובגלל זה הוא הרשה להם הכול. עאלק לא ראה את הפאול. כמעט הכנסתי לעידן מכות אחרי הפאול שלו”.
“השתגעת?”, עכשיו גם אני צועקת, “זה בסך הכול חוג, מה פתאום מכות?”.
“זה בדיוק כמו שכתוב בעיתונים, אה?”, המתבגרת מגחכת לה. “כולם אומרים שכדורגל הוא ספורט אלים, אין מה לעשות. העיקר שאתה כל כך מתלהב ומחכה למונדיאל”.
“זה לא ספורט אלים”, אומר לה הזאטוט, “אל תסתכלי רק על מה שקורה בארץ, תסתכלי בשידורים שיהיו עכשיו במונדיאל, ותראי שיש גם הרבה משחקים יפים”.
“היא ואני מחליפות בינינו מבטים. שתינו חוששות שעכשיו הוא יפתח בסדרת הרצאות על חשיבות המונדיאל, ותוך כדי כך יסביר לנו גם על מסי, ברצלונה ומה קרה במהלך כל העונה. כמי שקורא בכל בוקר את חדשות הספורט באינטרנט ויושב כל יום לראות את המשחקים, שתינו מעדיפות שלא להיכנס איתו לדיון בנושא.
“אבל אנחנו לא בחו”ל”, הילדה ממלמלת, “אנחנו בישראל, וכולם מדברים על האלימות שיש, ואומרים שזה לא מפתיע שזה קורה דווקא בכדורגל”.
“זה ספורט של ערסים”
אני מביטה בילדה ונזכרת ב”כולם” הזה. כל הנשמות הטובות שמתלהמות סביב כל אירוע. אני נזכרת כשהילד היה בגיל צעיר וביקש להירשם לחוג כדורגל, ואיך כל הנשמות הטובות אמרו לי שעדיף לרשום אותו לחוג אחר כדי שחלילה הוא לא “ייתפס” לזה. “מה את צריכה כדורגל?”, הם שאלו, “זה ספורט של ערסים, מה יש שם כבר? בעיקר צעקות, פיצוחים וזמבורות”. אז ניסיתי לשלוח את הילד לכל חוג אחר שהוא לא כדורגל: פינג-פונג, כדורסל, ג’ודו. הילד הלך לכל החוגים אבל שום דבר לא באמת עניין אותו. בסוף נכנעתי ורשמתי אותו לכדורגל. ושם הוא נהנה מכל רגע, כאילו הילד מצא את עצמו.
בעבר הוא אפילו הגיע לליגה. כמובן שאז חזרו כל אותן נשמות טובות כדי להזהיר אותי שליגה בכדורגל תכוון את הילד לעתיד ירוד. אבל אז התברר שהנשמות הטובות פשוט לא מעודכנות. כבר באסיפת הליגה הראשונה הסתבר שנבחרו אליה רק תלמידים טובים. התנאי להישארות בליגה, הבהיר המאמן לכולם, הוא לשמור על ציונים גבוהים. מי שהציונים שלו ירדו – יעוף מהליגה. חוץ מזה, הילדים נדרשו להקפיד על אורח חיים ספורטיבי, כזה שכולל שינה מספקת ותזונה נאותה. אלימות, אגב, בכלל לא הייתה אופציה. לכל ילדי הנבחרת היה ברור שאם בגלל ציונים גרועים אפשר לאבד את המקום בנבחרת, אלימות היא דבר בלתי נסלח.
“שמן לך הביתה!”- מתבגרים שסובלים בשל משקלם
אלימות בשידור ישיר
ומה עכשיו? אני חושבת, לאחרונה התחושה היא כי הכדורגל למרות היותו חגיגה שמחברת בין כולם, הוא גם מאד אגרסיבי. ומעבר לכך, נוצר פער בין האמירה למעשים, ולא צריך להיות פסיכולוג או מומחה לחינוך כדי להבין שזו בעיה. אל תטעו, לא מדובר רק במצב הכדורגל בארץ אלא באלימות באופן כללי. אנחנו מחנכים את הנוער שלנו נגד אלימות, מסבירים להם עד כמה האלימות גרועה ובעייתית, ומזדעזעים בכל פעם מחדש כשאנחנו שומעים על נער שנדקר כתוצאה מקטטה סתמית. אנחנו עורכים דיונים על גבי דיונים סביב הנושא אבל כל הדיבורים האלה לא מובילים להפחתת האלימות. הנוער שלנו אמנם שומע אותנו מטיפים נגד אלימות, אך מצד שני הוא צופה באלימות בשידור ישיר בטלוויזיה ובאינטרנט. הוא רואה שזה קורה, הוא מבין שזה אפשרי והוא מאמץ את האלימות כאופציה לתגובה לגיטימית. הרצאות בנושא אלימות, תוכניות חינוכיות ומשחקי חברה יצירתיים העוסקים בפתרון בעיות בדרכים נעימות – כל אלה לא יהיו אפקטיביים בזמן שהילדים שלנו מקבלים דוגמאות אישיות אלימות בחיי היומיום ובתקשורת: התנהגות אוהדים ושחקנים במגרשי הכדורגל, התנהגות אלימה בכבישים, שפה אלימה בטוקבקים ועוד.
“לא חשוב מה קורה בכדורגל או מה שאתה רואה במונדיאל”, אני מסבירה לילד, “אתה תתנהג כמו שצריך, בלי אלימות”.
“בטח אמא”, הוא אומר, “העיקר שתתני לי להישאר ער עד מאוחר ולראות את המשחקים”.
