העומדים מן הצד

בת 14 סיפרה לאמה בסודי סודות שחברתה מקבלת בווטסאפ הודעות בעלות תוכן מיני פוגעני. איך האם צריכה לנהוג? האם להתערב ולחשוף את הסוד הגדול? התשובה נחרצת וחד-משמעית: בטח שכן

לאבולוציה של סוד ברשת הדיגיטלית יש משמעויות מרחיקות לכת לגבי אופן ההתמודדות איתו. נערה מתבגרת בת 14 סיפרה לאמה בסודי סודות (ואחרי אלף השבעות ובריתות) על חברה שמקבלת בווטסאפ הודעות בעלות תוכן מיני פוגעני, מבלי לדעת מי השולח. הדילמה של האם היא מה לעשות עם המידע הזה, מכיוון שהילדה (וגם חברתה) ביקשה שלא לספר לאף אחד. הסוגיה החשובה היא: האם להתערב או לא להתערב?

השינוי הגדול יבוא מהרוב הדומם

בטור זה אני מעלה פניות שמגיעות אלינו, אל הקו הפתוח של “המרכז לאינטרנט בטוח”, ומציעה דרכים להתמודד עם הסוגיה הנדונה. הפעם, אני רוצה להתייחס דווקא אל הפניות שאנחנו, לצערי, כמעט לא מקבלים. כוונתי היא לפניות של עדים לאלימות ברשת, השותפים לה באופן פסיבי או היודעים על התרחשותה.
בכל מקרי האלימות, מחקרים מוכיחים כי הקורבן למעשה האלימות מתייחס כלפי כל מי שלא סייע לו כאל אחד הפוגעים. זו ככל הנראה אחת הסיבות המרכזיות לתחושת הבדידות הנוראה שהקורבן חש בשעת המעשה. יש חוקרים הסבורים כי גם התומך, שידע אך לא דיווח על מעשה האלימות, נחשב בעיני הקורבן כפוגע בעל כורחו.
מניסיוני בקו הפתוח, אני רואה כי אחוז המסייעים בעת מקרה האלימות הוא קטן מאוד. כמעט לא מגיעות אלינו פניות שבהן פונים מבקשים ייעוץ לגבי אופן ההתנהלות שלהם בעת מקרה כזה או אחר. לכן, מזה זמן מה אני מתלבטת מהי הדרך הנכונה לפנות אל קבוצת “העומדים מן הצד” בכל הקשור לאלימות ברשת. התחושה שלי היא כי במקרים אלה השינוי הגדול יבוא דווקא מהרוב הדומם.
אלימות תמיד הייתה. אלימות ככל הנראה תמיד תהיה. והיכן שיש אלימות, יש גם קורבנות. מטבע הדברים, קבוצת הקורבנות וקבוצת הפוגעים מטופלות על ידי הרשויות: משטרה, בתי משפט, הרווחה והחינוך. הן זוכות להתייחסות ומקבלות כלים להתמודד עם הסיטואציה ולהשתקם ממנה. אך, הקבוצה שנותרת ללא מענה, נטושה כמעט, היא קבוצת הרוב – הסביבה, אלה שנחשפים למעשה הפגיעה ולא תמיד יודעים מה לעשות עם המידע הזה. זה נכון אצל מבוגרים, ונכון עוד יותר כשמדובר בבני נוער ובמתבגרים. האבסורד הוא שדווקא הקבוצה הזו היא זו שיכולה לעשות את השינוי המשמעותי והאמיתי.
מכיוון שהציפייה מילד או מנער שידעו באופן אינטואיטיבי מה לעשות במקרה שהם נחשפים לפגיעה באחר אינה ריאלית. זוהי אחריותנו, כמבוגרים, להציב מודל ולהגדיר את הציפיות. לכן, התשובה לסוגיה הזו היא: להתערב. בטח להתערב. זהו מסר שעלינו לאמץ ועל פיו לנהוג וחשוב שיעבור גם לילדים: אל לנו להשאיר את הנפגעים לבד.

[fancy_box]

הקו הפתוח

הקו הפתוח של איגוד האינטרנט משמש כתובת לציבור הגולשים בכלל, ולבני הנוער או הוריהם בפרט. אפשר לדווח על מקרים אלה מבלי לדרוש פרטים מהמדווח ומבלי לקחת את האחריות על ההתערבות הישירה במקרה הצורך.

טלפון: 03-9700911, לקו הפתוח

[/fancy_box]

חוכמת האינטרנט: האם אתם יודעים בדיוק היכן הילדים שלכם גולשים?

האם להרשות לילדים לפתוח עמוד פייסבוק לפני שהגיעו לגיל המותר?

“גוגל” זה לא מספיק: איך נסייע לילדים לשנות הרגלים בלמידה?

התערבות מהירה תצמצם את הנזק

אני ערה לכך שבצד האמירה הנחרצת בדבר ההתערבות במקרה, צצות הדילמות של הפרת אמון הנפגע הסומך עלינו שלא נחשוף את סודו, או הרצון של מי ששמע את הסוד שלא להיחשב כמלשין (בעיקר בקרב ילדים ובני נוער). אבל, הצורך שלנו במרחב דיגיטלי בטוח יותר עבור ילדינו מחייב אותנו בתגובה נחרצת וחד משמעית.
חרם, הצקות, איומים, תמונות מביכות, פייסבוק, ווטסאפ, מייל או יונת דואר – תחושות הבדידות, הכאב וחוסר האונים משתקות גם מבוגרים, ובוודאי ילדים. נערה בת 14 לא מבינה בהכרח את מלוא המשמעיות של הטרדה מסוג זה ולאן היא יכולה להתפתח. היא שבויה יותר ברגשות הבושה, המבוכה, ואולי אפילו ברגשי אשמה. במקרים אחרים ייתכן שהיא אף משועשעת לרגע, מבלי להבין את רמת הנפיצות של המצב הבעייתי. זו הסיבה שעלינו להתערב.
יתרה מזאת, ככל שנתערב מהר יותר, כך נוכל לצמצם את הנזק הצפוי. המרחב הדיגיטלי מתאפיין בשלוש תופעות ייחודיות: מהירות ההפצה, היקף התפוצה והזיכרון הארוך של הרשת. בנסיבות כאלו הסרת תמונה מפייסבוק או התערבות מהירה בשיחת הווטסאפ יכולות להציל נפשות, או למנוע צלקות לחיים שלמים.
בני העשרה שלנו עשויים לחשוש מתגובת חבריהם או מתגובת הבריון הפוגעני, אך האחריות שלנו היא לחזק אותם בבחירה שלא לקחת חלק בפגיעה בחברם, ואף לעודד אותם אם לא להתערב אז לפחות לדווח לגורם אחראי – מחנך, יועץ, אח גדול.

הכותבת היא מנהלת “המרכז לאינטרנט בטוח” של איגוד האינטרנט