שירת הברבור שלי

מרינה מסכימה לארגן מדורה, ומצטערת על כל רגע

בתחילת השנה שוב החלטתי שאני מסכימה להיות בוועד הורים (לא שהייתה לי ברירה). וידוי: בשנה שעברה גם הייתי בוועד, ובל”ג בעומר פשוט הברזתי לכיתה של הבן שלי. הילדים פגשו אותי ברחוב ושאלו: “אמא של איתי, מתי המדורה?”, ואני עשיתי את עצמי מדברת בטלפון או נמלטת לצד השני של הרחוב. הבטחתי לעצמי בלב –NEVER AGAIN, אבל במהלך חופשת הקיץ המוח בדרך כלל מתרכך. בתחילת שנת הלימודים הייתי עדיין באופוריה, אז, מפה לשם, הסכמתי להיות בוועד גם השנה.

המחשבה הטורדנית ואפופת העשן החלה לכרסם במוחי כשראיתי בשכונה ילדים עם עגלות הסופר מלאות בקרשים.
“שיט”, אמרתי לעצמי, “השנה, אם לא אארגן כלום, יעשו ממני מדורה”. פניתי לעצה לפיד הפייסבוק שלי בשאלה: “האם יש איזו דרך אלטרנטיבית לחגוג את חג הרהיטים השרופים – אולי תחרות חץ וקשת? או משהו אחר שלא מערב חולות, קרשים ואבק?”.
המשיבות (כן, כי אף גבר לא היה מעיז לקחת חלק בשיחה זו, כנראה) נחלקו לשני מחנות: מחנה אחד רעם ברוב קולות: “את מונעת מהילדים שמחת חיים! אל תהיי כבדה. תעשי מדורה”, והרעיף עליי טיפים מועילים לכל מיני הפעלות ומתכונים. מחנה שני צייץ בעדינות: “איכות הסביבה! תגידי להם שזה חשוב לאיכות הסביבה!”. המחנה הזה נשמע קצת פחות בטוח בעצמו, כי המחנה הראשון גבר עליו בקלות רבה מדי. בסוף סוכם ברוב קולות שכדאי לארגן מדורה משותפת יחד עם כיתה נוספת. וכך, מצד אחד באמת לשמור על איכות הסביבה, ומצד שני – לשמור על השפיות של המארגנים.

לטור האחרון של מרינה: לדבר על ה-כל

מתי בפעם האחרונה ביקשתם סליחה?

הרעיון: מדורה משותפת

הגילוי המרעיש שהשנה חופשת ל”ג בעומר היא רק יום אחד (ולא יומיים, כמו בשנים הקודמות), קצת שיפר לי את מצב הרוח. עדיין לא הספקתי להתאושש מחופשת הפסח (כי את העבודה השוטפת אף אחד לא ביטל), ולפתע נחת עליי יום העצמאות. ושוב, יש חופשת בית ספר. כיף. באמת כיף, רק שעוד מעט מגיע שבועות, ואחריו החופש הגדול. איפה החזל”ש המבורכת, איפה? אבל רגע, לפני החופש יש לי עוד מדורה לארגן.

אזרתי אומץ ופניתי לזוגתי לוועד. הצעתי לה שנעשה מדורה משותפת יחד עם כיתה אחרת. התחלנו להרכיב רשימת מטלות. באופן עקרוני, אני בעד האצלת סמכויות אז הצעתי שכל אחד מהילדים יביא איתו חטיף או בקבוק שתייה ותפוח אדמה בנייר כסף. האמא הזכירה לי שלפני ארבע שנים, לפני שהגעתי לרמת סוציאליזציה גבוהה מספיק כדי להיות בוועד, ארגנו לילדים ליד המדורה דוכן נקניקיות בלחמניות ומכונת צמר גפן מתוק. אני חושבת שהיה גם ליצן, אבל יכול להיות שאני טועה.
“טוב, נביא פיתות, חומוס ומלפפון חמוץ. וחטיפים. ומרשמלו. ובקבוקי שתיה קלה. כן, גם קולה. כי זה הולך טוב עם העשן שהם הולכים לשאוף לריאות, ועם הלקה השרופה מהארון הישן של סבתא. בשביל כל הדברים האלה צריך גם שולחן מתקפל, מפה וכלים חד פעמיים. וכמה פיתות נטולות גלוטן, כי יש בכיתה ילדים שלא נוגעים בלחם. וצריך גם כיבוד להורים, כי רוב האמהות לא אוכלות פיתות. צריך ירקות חתוכים, אולי? אם כי אני מכירה אמא אחת ששייכת לאחת מאסכולות ההרזיה הידועות בארץ, שמטיפה לכולם על אוכל בריא, ובעצמה טחנה בורקסים באיזה יום הולדת כאילו אין מחר. הלו? הלו?”

שבת בבוקר. הלחץ גובר. אני כבר מוכנה לקנות את כל האוכל בעצמי ולשנע אותו אל המדורה במונית, רק לא להתעסק בקרשים. הקטע שגם האמא השנייה, שכל כך רצתה לארגן מדורה לבן שלה – אין לה מושג, איך משיגים את מה להבעיר. אבודות. מחליטות בפתק ההזמנה למדורה לציין שכל ילד יביא איתו משהו לשרוף.

הביצוע: למישהו יש קרשים?

תמונת מצב נכון לעכשיו – המדורה תתקיים מחר בשעה שש. קרשים – אין (שוקלת להקריב את שולחן הקפה שלי בסלון). מוקדם בבוקר מנסה ליצור קשר עם איזה מקום באזור התעשייה שממנו אפשר לקחת קרשים. מיקום מדויק – יש, סוף סוף, נחלק פתקים עם הזמנה, אבל ככל הנראה נתעלק על הכיתה השנייה. לפחות נגיע עם פיתות (ופיתות ללא גלוטן). מצד שני, בשנה הבאה הילדים כבר לא יצטרכו את ההורים כדי לארגן קומזיץ, אז כרגע חג הקרשים הזה הוא שירת הברבור שלי. הלכתי עם העגלה של הסופר לחפש אולי אי שם נשארו עוד קצת קרשים. ביי.

הכותבת היא מתרגמת, כותבת, מבקרת תרבות, אם השנה. לאתר של מרינה