fbpx

סוד כמוס

secrets of teenager. shutterstock

 

שרון מגלה שבתה מסתירה ממנה סודות. איך היא מגיבה?

החלטתי לפנק את בתי בת העשר, רק היא ואני בבית קפה עם שוקו חם. בעודנו מתרווחות על הכיסאות הנוחים, היא מביטה בי ולוחשת: “אמא, את יודעת, יש אצלנו ילדה בכיתה שכל הזמן מספרת סודות. כל פעם היא מתחברת עם ילדה אחרת ומספרת לה סוד על קבוצת ילדים אחרים”.
באמת? אני שואלת, ומה קורה לסודות האלה?
“אחרי שהיא מגלה לילדה אחת היא הולכת לאחרת ומגלה גם לה. אתמול היה ריב שלם, כי היא האשימה את הילדה הראשונה שהיא זו שגילתה לילדה השנייה…”
וואוו, מסובך, אני מהנהנת בראשי. ומה דעתך את על זה?
“אני חושבת שזה לא בסדר. אם יש סוד שאני מגלה לחברה אני מצפה ממנה שהיא תשמור עליו”.
ולך יש סודות?
“כן בטח, לא הכול אני רוצה שידעו, אז אני מגלה רק לחברות הטובות”.
והן תמיד שומרות עליו?
היא עוצרת רגע, חושבת. “אני מקווה שכן, אבל לא בטוחה. לא תמיד קל לשמור על סוד”.
החושים הפולניים שלי מתחדדים אט אט.
ומה עם סודות ממני, יש לך כאלה?
“לא, לך אני מגלה הכול” (חיוך שבע רצון עולה על פניי). “בעצם לא הכול ” (הנה יורד החיוך).
לא הכול?
“אמא, יש דברים שאני לא מספרת לך, כי את חופרת!”

מה העניין הגדול שלי עם סודות?

לא אחת אני שומעת מהמתבגרות שלי שאני חופרת. למען האמת כבר השלמתי עם המילה הזו, כי בעיניי “חופרת” זה שווה ערך למתעניינת, לאכפתית, למתייחסת ולאוהבת. לכן מבחינתי, אם המילה שמתארת את כל אלה גם יחד היא “חופרת”, אז כן – אני אמא חופרת!  הבעיה היא שלא ידעתי שהמחיר שאני משלמת בהיותי חופרת הוא שבנותיי מסתירות ממני סודות.

לפוסט הקודם של שרון: הניקיון מתחיל מבפנים

הסוד של מיכל ואיתן: למה הם התעקשו שבנם ייפגש עם פסיכולוגית?

חרדה הורית: חשבתם שזה יחלוף כשהם יגיעו לגיל ההתבגרות? 

מה שבתי אמרה לי בבית הקפה באותו יום המשיך ללוות אותי עוד זמן רב . ברור לי שלילדים בכלל, כל שכן בגיל העשרה, יש סודות. ברור לי גם שמערכת היחסים שפיתחתי עם ילדיי מבוססת על תקשורת משתפת ומעט מאוד סודות בתוכה. השאלה היא מה זה “סוד”? ועל אילו סודות אנחנו שומרים? יש סודות טובים, כמו שמירה על מסיבת הפתעה, אבל יש גם סודות מסוכנים.
השיחה עם בתי בבית הקפה הזכירה לי עד כמה אני לא סובלת סודות. כשלמדתי בחטיבת הביניים הייתה ילדה אחת שנהגה להסתודד עם חברותיה וללחוש להן דברים באוזן כשהיא מסתירה אותה עם כף היד. לא יכולתי לסבול זאת. גם בבית שבו גדלתי נהגו להסתיר דברים, עד שיום אחד בועת הסוד התפוצצה בפנים של כולנו. אני חושבת שאמא שלי פשוט למדה את הלקח ובעצמה לא יכלה יותר לסבול סודות, עד כדי כך שבשלב מסוים יכולנו להעניק לה את התואר “דוקטור לחפירות” (במונחים של היום, כמובן). ייאמר לזכותה שבאמת קשה היה להסתיר ממנה סודות – קטנים כגדולים.

המסר לבתי: גם לסודות יש גבולות

אני מוכנה אמנם לקבל את העובדה שלכולנו יש סודות, או כפי שהייתי מעדיפה לקרוא לכך: “עניינים שאיננו רוצים לשתף בהם כל אחד”. אולם כשמשהו הופך ל”סוד” רשמי – מילה גדולה ועוצמתית מדי בעיניי –  התאוריה שלי אומרת שסוף כל סוד לצאת לאור.
אני יכולה להבין את בתי על כך שהיא אינה מעוניינת לשתף אותי בכול, וזה גם נשמע לי מוכר מאוד מעולמי כמתבגרת. אבל מה קורה כשהסוד הוא למעשה מניפולציה חברתית, הורית או רגשית?! אני רוצה להאמין שביחסים תקינים סוד לא הופך למשהו הרסני, אלא אם הוא מהווה כלי לסכסכנות, לכלוך והשמצה.
“את יודעת”, פניתי לבתי, “אני לא חובבת גדולה של סודות, בעיקר כשסוד הופך להיות כלי לסכסוכים בין חברים. אבל זה בסדר שיש לך דברים שאת לא רוצה לשתף בהם אפילו אותי – דברים פרטיים שלך. בעיניי, לשמור על משהו פרטי זה לא סוד. הוא הופך להיות סוד רק אם הוא יכול לפגוע בך או באחרים”.

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.