fbpx

הניקיון מתחיל מבפנים

הניקיון מתחיל מבפנים

 

עימות עם המתבגרת גורם לשרון להבין שפסח הוא הזדמנות לנקות לא רק את הבית, אלא גם את הרגעים המוחמצים והצורמים בהורות שלנו. כדאי לכם לנסות, תופתעו לטובה

 

עוד רגע פסח. אני יושבת ובוהה אל תוך כוס הקפה שלי, בראשי עוברות מיליון מחשבות של סדר וניקיון. כן, גם של הבית, אבל בעיקר של היחסים שלי עם אנשים שחשובים לי ואהובים עליי. ישנם שלושה חגים שאני אוהבת מאוד – ראש השנה, פסח ושבועות. מבחינתי ראש השנה הוא הזדמנות לעצור הכול, לעשות ניקיון בכל מה שהיה לנו עד כה, ולהתחיל מחדש. פסח מאפשר לנו עצירה נוספת כדי לנקות את כל הדברים הרועשים, הצורמים, ה”לא נקיים” שהצטברו בדרך. ושבועות? זהו חג לבן, זך ונקי מטבעו, וככזה הוא מדבק ומדביק את הרצון להיות נקיים וזכים.
אני לוגמת מהקפה, נזכרת איך צעקתי על בתי המתבגרת לפני כמה ימים, פשוט איבוד שליטה מוחלט. הגוף שלי רועד, הוא נזכר בחוויה לא נעימה. אני מנסה להיזכר על מה בכלל צעקתי עליה? איני זוכרת. לפעמים, למזלי זה קורה לעתים רחוקות, אני מאבדת שליטה. מתוך הרגשה של חוסר אונים אני פשוט עומדת וצורחת עליה. היא מסתכלת עליי לרגע, המומה, אך מיד מתעשתת ומבינה שהיא כבר גדולה, שיש לה בדיוק את אותו כוח כמו שלי לצעוק, לתמלל את זה במילים נהדרות ופקחיות, ולהשיב חזרה.
למתבונן מהצד המחזה הסוריאליסטי הזה נראה נורא. אבל גם לה ולי זה נורא. מחר כבר שתינו לא נזכור על מה צעקנו, נלך יחד לאירוע שמח, רק היא ואני, נחייך, נתחבק, נרקוד יחד ויהיה לנו כיף. אבל החוויה הפנים-גופנית תישאר. הטעם המריר שמלווה את הסיטואציה מלפני כמה ימים ייצרב בגוף ויישאר שם לעד.

אחד מתוך עשרה בני נוער פונה לפסיכולוג. מה זה נותן? 

“אתה לא עושה עם עצמך כלום כל החופש”. על תקשורת הורסת 

מה הם בכלל אומרים שם? שפת הקיצורים של המתבגרים

אני קופצת מכיסאי, מוחה את הדמעה שעלתה בעיניי ואומרת לעצמי, “חדל רחמים עצמיים, קצת חמלה לא תזיק לאף אחד. ובכלל, זה הזמן הכי טוב לניקיון – אז קדימה לעבודה”.
אני יוצאת במרץ לעבודת הניקיון, מתחילה לנקות את הבית. אני משמיעה מוזיקה ברקע, מאווררת את הסלון, מכניסה פרחים צבעוניים וריחניים לתוך הכד שעל השולחן, שוטפת ומבריקה את הרצפה. אחרי שאני מסיימת, אני מוציאה את בלוק המכתבים שלי ומתחילה לכתוב. על הדף נשפכות המילים, כל הכאב, השמחה, ההתרגשות, האהבה. מילים שגורמות לי לבכות, לצחוק, לאהוב, לחייך ולשמוח נשפכות על הדף. אני מרגישה משוחררת.
הבת שלי חוזרת הביתה ומחייכת אליי. “איך היה היום שלך?”, אני שואלת.
“כיף”, היא עונה.
אני מחייכת ומזמינה: “בואי, הכנתי לך מה שאת אוהבת לאכול”.
היא יושבת מולי, מרוצה מארוחת הצהריים. “פסח מתקרב ואני עושה ניקיון”, אני אומרת בקול.
היא מהנהנת בראשה, מסכימה איתי,
“כן, באמת נראה יפה פה”.
“איזה כיף ששמת לב”, אני עונה. “הניקיון שלי הוא לא רק חיצוני, הוא גם פנימי, והדבר הראשון שאני רוצה לנקות הוא את הפצע שהשארתי בלבבות שלנו”.
“אמא, על מה את מדברת, אני לא מבינה כלום!”
אני ממשיכה: “פגעתי בך, דיברתי אלייך לא יפה, צעקתי והתפרצתי ולא הייתה לי שום זכות לעשות את זה. כל השנים אני מלמדת אותך שכדי להשיג דברים צריך לדבר בדרך נעימה, מכבדת, שמבינה את הקושי של האחר, והנה ברגע אחד הראיתי לך – שבזמן שקשה לי להשיג מה שאני רוצה, כשאין לי תשובה לשאלה, אז אני צועקת, מדברת לא יפה, לא מכבדת, בלי חמלה ובלי אהבה. על זה אני מתנצלת. את בתי האהובה, את כבר יכולה לעמוד על שלך ולעשות מה שאת בוחרת. לא תמיד אסכים עם זה או אקבל זאת, אבל אני מבטיחה שאעצור, אנשום ואסביר לך באופן רגוע ונעים את עמדתי בעניין”.
היא רק חייכה אלי ואמרה: “אמא, אני אוהבת אותך”.

הכותבת היא אמא למתבגרת, מאמנת, מדריכה ומנחה הורים ובני נוער ליחסים נעימים ומצמיחים

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.