רגע לפני קבלת התעודות איילת תוהה: של מי התעודות האלו בכלל?
עוד רגע יחלקו כאן תעודות מחצית. אני בטוחה שהתחושה שהתעודה היא שלי לא פחות משלהם משותפת לעוד הרבה הורים. אנחנו עוזרים להם בשיעורים, מכינים עצי שורשים ופרויקטים במדעים, ויושבים נזופים מול המחנכת בימי הורים. אבל זה לא רק זה. אנחנו מגדלים ילדים ושולחים אותם לעולם שבחוץ בידיעה ברורה שדמותנו משתקפת בהם – לטוב ולרע, דוגמיות אישיות לכל דורש.
בחודשים האחרונים התעוררו דיונים בנושא מעורבות הורית. בתכנים, בגדילה, באופן החשיבה. בשבוע שעבר למשל, החליטה זאתי לחלוף על פני ארונו של אישיות פוליטית שנויה במחלוקת, על חשבון יום לימודים. למחרת, ג’וניור החליט שצריך להרשים את החבר’ה וסיפר שפעם שבר את היד כי אמא שלו הפילה עליו פטיש. גם זה סוג של מעורבות הורית. אז אחרי שתמה ההתמרמרות, נשאר קצת מקום להיגיון. הם הרי לא המציאו את גיל ההתבגרות. אבל כאמא את המבוגרת האחראית, ולכן את כבר מבינה שמדובר בגיל שהוא כולו קוטב אחד גדול. הכול אצלם קופץ ותזזיתי, לא ידוע ומשתנה. או שהיא מהממת ופופולרית, או שהיא טיפשה מכוערת. או שהוא ספורטאי מצטיין, או שהוא חנון עם קשיים חברתיים. אנחנו מסתכלים מהצד ולא יודעים מה לומר, ואם לומר, כי אחרי הכול – או שאנחנו ההורים המ-גניבים, או שאנחנו לא מבינים שום דבר.
אין תשובה נכונה. אין מתכון לעצה הורית טובה שגם תתקבל על ידם. אנחנו יכולים לחוות דעה, אנחנו יכולים להטיל וטו, אבל אנחנו חייבים לזכור שעם כל המערבולות אין מנוס מכך שנישאר בשליטה – כי אנחנו העוגן שלהם בכל הסיפור הזה. אנחנו העוגן שממנו הם יוצאים ואליו הם יחזרו. גם אנחנו התבגרנו פעם, והבעיות שלהם היו גם הבעיות שלנו. מינוס המודרניזציה. מה שהשתנה זה הקצב: הכול מהיר יותר וסוער וזורם, ולפעמים גם אנחנו הולכים לאיבוד באוטוסטרדת המידע. אבל, כאמור, הגלגל הומצא הרבה לפנינו. והילדים שלנו? הם אפילו לא ריבעו אותו.
הם יעשו ההפך
כולנו חלק מעולם הרווי סלבריטאים ומלכים בשקל. צריך לחיות בבועה על אי בודד כדי לא להיות חלק מכך. גם אנחנו מתרגשים כשפתאום אנו נתקלים בבית קפה באיזו שחקנית או זמר שיצאו לרגע מהמסך. גם אנחנו עוצרים ופולטים מיד משהו כמו: “אבל חשבתי שהוא גבוה/נמוך/שמן/רזה”, או “אז זה כן פילטר ששמים לה על הקול”. וזה בסדר, לזה קוראים “אנושיות”. אבל על בשרי למדתי שהחוכמה היא לא להראות לילדים שלנו מה נכון בעיניי, כי אז סביר להניח שהם יעשו הפוך, או הפוך מההפוך – ובכל מקרה דווקא. החוכמה היא להראות מה יש על הסקאלה, ואז באופן כמעט לא מורגש לרמוז בנוגע לכיוון הרצוי, המקובל או ההגיוני. ויש גם מלחמות שהחלטתי מראש לוותר עליהן. אני למשל משאירה להם את הזכות האסתטית על גופם, ואפילו משתדלת להישמע נלהבת בנוסח: “בטח שאת יכולה לעשות פירסינג בגבה ונזם באף! זה מה זה מגניב, אולי נעשה יחד?”.
אני מכירה מחנכת שמצרפת לכל תעודה מכתב קצר שמזכיר להורים שעל פי רוב התעודה תהיה איפשהו באמצע – לא מושלמת אבל לא איומה. ובכל מקרה היא רק רוצה להזכיר שהילדים האלה הם באמת הילדים שלנו, ושניתן להם חיבוק גדול, אפילו אם הם מקבלים 6 במתמטיקה או ג’ בשיעורי בית. ואולי הגיע הזמן שגם הילדים יקבלו מכתב שיגיד: “אתם יודעים? גם ההורים שלכם מנסים לעשות הכי טוב שאפשר. גם אם לפעמים זה לא נראה כך”. או כמו שאמרה זאתי, אחרי שהמורה למתמטיקה הודיע לה שתצא מהשיעור ולא תחזור: “אמא, אני הולכת לספר לך משהו. אני יודעת שתכעסי אבל אספר לך בכל זאת” – ובכך נטרלה מראש כל תגובה זועמת מצידי, ובאותו זמן נתנה לי טפיחה קלה על האגו.
ומהתעודה שלהם לתעודה שלנו. קל מאוד לאבד שליטה, קל להגיע למקום שבו אין לנו מושג מה הילדים שלנו עושים או איך בכלל להתחיל לדבר עמם ולייעץ להם. אבל הכרה בבעיה היא הדרך לפתרון. אל תנסו להיות מי שאתם לא, אל תנסו לדחוף את הילדים שלכם לקצה. הראו להם שיש גם אמצע, והוא לא פחות טוב. להפך, מאוד נוח להיות באמצע, פחות מלחיץ. מהאמצע הם יכולים להעריץ את עצמם ולהסתכל מהצד על סלבריטאים מבלי להמליך אותם לדרגת אלילות, לראות את הדרכים שלפניהם, את החזקות והחולשות, ואולי אפילו להקשיב לסיפורים של אחרים. אפשר לרוץ קדימה, אבל בקצב אישי שלא מתסכל. ויותר מכול – אפשר להכתיב את השיח, כך שהוא ישאיר את הילדים שלנו עוד רגע בצד של הילדים לפני שהם עוברים לצד של המבוגרים.
ורק חובה אחת אחרונה רגע לפני תעודת האימהות שלי – תודה אמא על כל השנים, וגם סליחה שסיפרתי לכל הילדים בכיתה “ה” שהחליפו אותי בבית החולים ושלמעשה אני בתו של הנסיך הבדואי עומר שריף.
לטור הקודם של איילת: מי גאון של אמא?
