פרשת האונס של הילדה בת ה-12 על ידי קבוצת נערים מזכירה את האונס בקיבוץ שמרת לפני יותר מעשרים שנה. הסלולרי והפורנוגרפיה ברשת עדיין לא נולדו אז, אבל כן היו נערים אנסים – ולהם הורים שככל הנראה מעלו בתפקידם כשאפשרו לזוועה הזו לקרות. חבל שלא למדנו מאז שום דבר
פרשת האונס הקבוצתי שבימים אלה מזעזעת את המדינה לא הפתיעה אותי כלל. למרבה הצער, מקרי אונס, הטרדות, פגיעות וניצול מיני הפכו בשנים האחרונות לתופעה שכיחה בקרב בני נוער. ופעם אחר פעם כולם מסתכלים סביב במבוכה ומחפשים אשמים. הטכנולוגיה, המדיה והגישה הבלתי אמצעית לפורנוגרפיה ברשת – כל אלה אכן מהווים שחקנים חשובים במחזה המזוויע הזה, אבל בל נשכח שאונס קבוצתי על ידי נערים אינו תופעה חדשה. עוד הרבה לפני המצאת הפייסבוק והאינטרנט מערכת החינוך וההורים נדרשו להתמודד כראוי עם האיום המזוויע הזה, רק שהיום התפקיד שלנו הפך להיות הרבה יותר מורכב ותובעני.
בכל פעם שאני קוראת ידיעה על מקרה מזעזע כזה, רצות לי בראש תמונות מתוך ההצגה “משחקים בחצר האחורית” (מאת עדנה מזי”א) המבוססת על האונס שאירע בקיבוץ שמרת. בהצגה הזו צפיתי לפני כ-20 שנה, במסגרת פעילות בית ספרית בהיותי בשמינית, ואני זוכרת היטב איך יצאנו אז מהאולם מוכי תדהמה ומזועזעים. בנים כבנות, תלמידי תיכון תמימים, נטולי פייסבוק וסלולרי, הזדעזענו כל כך מחומרת המעשים, ולא פחות מכך מהאונס השני שעברה הנפגעת על ידי המערכת המשפטית. הזעזוע היה כה גדול – שלפחות ממני הסיפור הזה אינו מרפה עד היום. איני יודעת אם הנוער של היום צופה בהצגה הזו במסגרת תכנית הלימודים, אך לצערי אני גם לא יכולה להיות בטוחה שהזעזוע שלהם יהיה קשה כל כך. כי על אף גילם הצעיר, רובם כבר ראו הכול. אם לא בחיים אז בפייסבוק וביוטיוב.
מה שהם רואים (או לא רואים) בבית
הילדים הפרטיים שלי קטנים עדיין – הגדול בן שבע והקטנה רק בת ארבע וחצי. אבל אני מסתכלת קדימה בחרדה ותוהה לאיזה עולם הם עומדים להיכנס בעוד כמה שנים, כשתיפתח בפניהם הדלת אל גיל ההתבגרות. אתמול, במהלך אירוע כיתתי בבית הספר (יום הורים משולב ביריד מכירות שהכנסותיו נועדו לרווחת התלמידים), התבוננתי על הילדים סביבי. הם רק בכיתה א’ ונראים כל כך תמימים. התבוננתי גם בהורים שלהם, הורים מכל הסוגים, שהגיעו כדי לשמוע מהמורה חוות דעת על הילד ועל ‘מצבו הלימודי’. ההורים האלה נראו לי מסורים כל כך, מעורבים כל כך. נראה כי לימוד ערכים עומד בראש מעייניהם. האם כל זה משתנה כשהילדים מתבגרים?
ואז נזכרתי בפרשת המזעזעת של האונס ובאותה אמא שלפני כמה ימים גוננה על בנה החשוד בחירוף נפש והאשימה את הנערה. צמרמורת חלפה בי. האם גם את האמא הזו הייתי יכולה לפגוש ביום הורים מדברת על החשיבות שיש ללימוד ערכים וממתינה בסבלנות ובהבנה לתורה במפגש? ואולי היא פשוט מצאה את עצמה חסרת אונים מול תהליך ההתבגרות של בנה מכיוון שחסרים לה הכלים לחנך ולכוון אותו? בדבר אחד היא צודקת – יש מי שאשם יותר מבנה, וזו היא עצמה.
אז למי אני מפנה פה את האשמה? רק אלינו, ההורים. אנחנו אלה שמחויבים לשאול את עצמנו כל הזמן את השאלות הקשות, לא להתחמק מהן. האם כאמא אני יכולה להבטיח שבתי לא תיפגע לעולם באופן הזה, או שבני לא ייגרר לעולם לסיטואציה מזוויעה של אונס קבוצתי שבה יעמוד מהצד ולא יעשה דבר? התשובה לכך אינה חד-משמעית, אף כי בתוך תוכנו כולנו רוצים להאמין – ‘לנו זה לא יקרה’.
אם תשאלו אותי, גם אם זה נשמע יומרני מה שאנחנו צריכים לעשות זה לחתור לכך שנוכל לסמוך על ילדינו. כלומר, לסמוך עליהם שידעו כיצד לנהוג בסיטואציות הללו. כדי שזה יקרה אנחנו חייבים לספק להם את הכלים המתאימים. אנחנו מוכרחים להאמין שדרך החינוך שלנו והאופן שבו אנחנו מגדלים את הילדים הם שיעניקו להם את היכולת להבחין בין טוב לרע. אנחנו צריכים ללמד את ילדינו המתבגרים למתוח גבולות ולזהות קווים אדומים בכל חוויה שהם עוברים – בין אם היא גלישה באינטרנט וביוטיוב, בין אם היא שתיית אלכוהול ובין אם היא בילוי בחצר האחורית. אחרת, נמשיך לגלגל אשמה מאחד לשני בלי שאף אחד בעולם יישא באחריות על הזוועות האלה.
