מדד הנשירה

אם תנסו להשיג נתונים מעודכנים על אחוזי הנשירה מבתי הספר – לא תצליחו. למה? מכיוון שאף אחד לא באמת סופר, ומכיוון שקשה מאוד לאמוד את הנשירה הסמויה, שרק הולכת וגוברת. מהן הסיבות לנשירת תלמידים, ואיך המערכת תורמת לכך בעקיפין?

סמי פרץ, עורך העיתון המוערך “דה מרקר”, סיפר על עצמו בעבר בגילוי לב, כי בהיותו בן 15 הופנה למסלול לימודים עיוניים בשילוב עם לימודי חשמל בתיכון בדימונה. “אלא שלימודי החשמל היו קשים לי, ולא היה לי כישרון לתחום”, סיפר אז. “זה התבטא בציונים. לאחר דין ודברים עם המחנך ועם הנהלת בית הספר נמצא פתרון: הוחלט להקל עליי ולחסוך לי את הצורך לעשות תעודת בגרות. תלמד רק חשמל, אמרו לי, והעבירו אותי לכיתה מקצועית”. אבל המהלך נכשל, ואת תעודת הבגרות נאלץ פרץ להוציא רק בגיל 24.
המקרה של פרץ הוא אחד מיני רבים, אך הוא ממחיש היטב עד כמה מערכת החינוך עלולה לאבד תלמידים ולהוביל אותם לשיטוט ברחובות במקום שימצאו בין כתלי בית הספר את המקום המתאים להם. למרבה ההפתעה נראה כי גם היום, למעלה משני עשורים מאוחר יותר, ממדי הנשירה ממערכת החינוך אינם הולכים ופוחתים. על פי הערכה, יותר מ-21 אלף נערות ונערים נושרים מדי שנה מהמערכת ורק פחות משליש מהם משתלבים במסגרת אלטרנטיבית כלשהי.

הגדרה מעורפלת ושאינה ניתנת למדידה

אבל למען האמת, נתונים מדויקים שיצביעו על מגמת הנשירה – אין. הסיבה לכך היא שבשנת 2010 שינה משרד החינוך את אופן המדידה. תלמיד נושר, נכון להיום, הוא כל תלמיד בגן חובה ועד סיום השמינית (גילאי 17-5), שהחל ללמוד במסגרת המפוקחת על ידי משרד החינוך או על ידי משרד אחר במדינה (משרד הכלכלה והמסחר, משרד הרווחה, משרד הדתות, או המשרד לביטחון הפנים), הפסיק את לימודיו ולא שובץ מחדש. הגדרה זו אינה נותנת ביטוי להיקפי הנשירה בפרק זמן מוגדר, במעבר בין שנת לימודים אחת לשנייה או במהלך שנת לימודים מסוימת. כמו כן, היא כוללת כאמור גם את התלמידים שמצאו חלופה לבית ספר במערכת החינוך הרגילה – חלופה הכוללת בתוכה, אגב, גם את בתי הספר הפרטיים.
הנתונים המעודכנים האחרונים הם ממחקר שפורסם בשנת 2002 על ידי מכון ברוקדייל, שממנו עולה כי למעלה ממחצית התלמידים נפלטים ממערכת החינוך לאחר שסיימו את לימודיהם בכיתות ח’ או ט’. אולם התהליך מתחיל כבר לאחר המעבר לחטיבת הביניים – שבמהלכה חלה קפיצה משמעותית באחוז הנשירה. עוד עולה מהמחקר, כי לפחות רבע מהתלמידים שנושרים מהמערכת מסתובבים מחוץ למסגרת אלטרנטיבית במשך כשנה, וכעשרה אחוזים מהם לא משתלבים במסגרת חלופית שנתיים או יותר.
נתונים אלה אינם מביאים בחשבון את ממדי הנשירה הסמויה או הפנימית, תופעה שגם היא הולכת וצוברת נפח במערכת החינוך בישראל. “בנשירה סמויה הכוונה היא לילד שמרבה להיעדר, אינו נוכח בכיתה, וגם אם נוכח פיזית, הרי שאינו משתתף, אינו מכין שיעורים, אינו מביא ציוד ואינו מגיע לבחינות”, מסבירה ד”ר אביגיל ינון, פסיכולוגית חינוכית מבית הספר לחינוך באוניברסיטת בר אילן. “הוא כביכול נמצא בבית הספר, אך למעשה הוא אינו נוכח”.

קשיי למידה, קשיים בבית וסטריאוטיפים מזיקים

פרופ’ ויקטור פרידמן ממכללת עמק יזרעאל מנהל כבר 30 שנה מחקר בתוך בתי ספר, שבוחן בין היתר את סוגיית הנשירה הסמויה. לדבריו, התופעה הזו היא דווקא תוצאה של הניסיון לעצור את נשירת התלמידים מבית הספר. “בשנות התשעים הייתה החלטה לפעול לצמצום הנשירה בסקטור היהודי והערבי ולשמור את הילדים בבית הספר. מבחינה מספרית היוזמה הזו הצליחה במשך שנים אחדות, אך כתוצאה מכך נוצרה נשירה פנימית: התלמידים נמצאים בבית הספר באופן רשמי ואפילו פיזי, אך הם לא נכנסים לכיתה ולא לומדים – ולעתים נכנסים אבל מפריעים ויוצרים קושי ללמד. התופעה הזו רק הולכת ומתפשטת”. להערכתו, שיעור הנושרים הסמויים עומד על כ-30 אחוז מכלל התלמידים. אולם נתונים מספריים ברורים לא ניתן להשיג מאף גורם מוסמך גם בעניין הזה. דבר אחד ברור לכול: הנשירה הסמויה, כל עוד אינה מטופלת, היא רק שלב מקדים לנשירה הגלויה.
ד”ר ינון סבורה כי הנשירה, בין אם גלויה ובין אם סמויה, היא התוצאה של קשיי התלמידים ושל קשיי המערכת להכיל אותם. לדבריה, לקויות למידה וקשיי למידה שאינם מטופלים כראוי על ידי בית הספר הם שבסופו של דבר מובילים לנשירה, ברוב המקרים. “עם זאת, אי אפשר להתעלם מהבתים שמהם מגיעים התלמידים”, היא מוסיפה. “זהו משתנה חשוב נוסף. כשיש הזנחה, כשלהורים אין כסף לרכישת ציוד ואין להם פנאי לעודד ולתמוך באווירה לימודית – אז קשה לילד להשתלב במסגרת. כל שכן במקרים שבהם ילד סובל מהתעללות ומתיחות בבית, ועקב כך מתקשה להתרכז בבית הספר ולהפנות אנרגיה וקשב לתחום הלימודי”. הסכנה לדבריה נעוצה בכך שנוצר מעגל שמזין את עצמו. “תלמידים כאלה הם למודי אכזבות ומרגישים שלבית הספר יש ציפיות נמוכות מהם. הצוות החינוכי לוקה פעמים רבות בחשיבה סטריאוטיפית לגבי אוכלוסיות מסוימות, כמו עולים חדשים, ואינו מסוגל להכיל את הקשיים שלהם ולספק להם תמיכה – קודם כול בשפה ואחר כך בכל ההיבטים הרגשיים, החברתיים והכלכליים. אסור שמעמד סוציו-אקונומי נמוך יהיה מנבא של נשירה”.

בתי ספר מקצועיים, חט”ב והיעדר הכשרת מורים

מלבד מצוקה בבית ו/או קשיי למידה, יש הקושרים את תופעת הנשירה להיעדר מסגרת חלופית מתאימה בתוך המערכת, כמו זו שסיפקו בעבר בתי הספר המקצועיים. בעשור האחרון הצטמצם מספרם של אלו באופן ניכר, אולם ההשלכות ניכרות בשטח ולא בכדי הצהיר שר החינוך שי פירון כי בכוונתו להשיב למערכת את החינוך המקצועי-טכנולוגי. המטרה היא כמובן לגוון את המענים החינוכיים, מתוך הבנה שהמסגרות הקיימות אינן מספקות מענה לכלל התלמידים. אולם פרופ’ פרידמן מבקש להדגיש את הבעייתיות הטמונה בפתרון מהסוג הזה: “מערכת החינוך אכן צריכה להציע אלטרנטיבות גם למי שאינו רוצה ללמוד במסלול עיוני. דהיינו, אם תלמיד מקבל החלטה לפנות לבית ספר מקצועי כי זה מתאים לו והוא אוהב את זה – מצוין. אבל אם זה בגלל מנגנון ביורוקרטי שמעביר תלמידים שאינם מתיישרים עם הלחץ המטורף של מבחני הבגרות אז זה כבר גרוע”.
ד”ר ינון מתייחסת לפרמטר נוסף, שמרבים לקשר לתופעת הנשירה מבתי הספר, והוא הריבוי במעברים שנוצר עם השלמת הרפורמה של הקמת חטיבות הביניים. “כל מעבר הוא בעייתי, ולכן רואים בתקופות האלה עלייה במצבי לחץ, לצד ירידה בהישגים הלימודיים וקפיצה בבעיות הסתגלות של התלמידים כתוצאה מקטיעת הרצף הלימודי והחברתי. פעמים רבות מורים בחטיבות הביניים דורשים רף מסוים, ותלמידים שהגיעו מבתי ספר שבהם לא נלמד החומר הנדרש מוצאים את עצמם בבעיה. כיום, אפילו בתוך אותה עיר, בתוך אותה רשות מקומית, נוצרים פערים בין בתי הספר”. פערים אלו מועצמים, לטענתה, בשל הבדלים משמעותיים ברמת המורים וההוראה ובכמות המשאבים שיש לבתי ספר באזורים מבוססים יותר ביחס לבתי ספר באזורים מבוססים פחות. “גם ההבדלים האלה מנציחים את הפערים בין התלמידים בכיתות הגבוהות ומעודדים נשירה”.
פרופ’ פרידמן מתאר תהליך שבו ילדים עם קשיים מועברים מכיתות נורמטיביות לכיתות מיוחדות או לבתי ספר מיוחדים. “בכיתות האלה מתרכזים ילדים עם היסטוריה של כישלון ובעיות התנהגותיות, אבל אין לכיתות האלה ולצוות החינוכי שלהן פתרון ממשי. נוצר מעגל שמאוד קשה לפרוץ אותו, מכיוון שמורים שאינם מוכשרים להתמודד עם הקשיים של התלמידים מחריפים למעשה את המצב ובמקום לעזור יוצרים אצל התלמידים תחושה נוספת של כישלון ותסכול”. המפתח לפתרון טמון לדידו בקשר הרגשי הנבנה בין המורה לתלמיד. בישראל, הוא אומר, מתמקדים בעידוד המצוינות – מה שבא על חשבון הכלה וטיפול בבעיות רגשיות והתנהגותיות. “מחקרים בינלאומיים מראים כי במקומות שבהם יש הכלה ממילא יש מצוינות. מערכות חינוך ששמות דגש על הכלה ולא על מצוינות הן, בסופו של דבר, המצטיינות ביותר”.
ד”ר פלורה מור, ראש תחום חינוך בעמותת אשלים המטפלת בנוער בסיכון, שחוקרת מערכות חינוך במדינות מתפתחות, אומרת כי נושא הנשירה הסמויה עומד בראש סדר העדיפויות בכל רפורמה או תוכנית חינוכית שנעשתה בישראל בשנים האחרונות. כל התוכניות הללו מבקשות לדבריה לתת מענה לפרטים השונים ולתלמידים השונים. “נשירה סמויה היא אתגר גדול למערכת החינוך, והרפורמות שדורשות היום מהמורים הוראה פרטנית והוראה בקבוצות קטנות מאפשרות התמודדות עם התופעה הזו. כך גם הרחבת סמכויות הניהול העצמאי והגדלת תפקידן של היועצות החינוכיות בבתי הספר. אם בעבר ילדים שלא התאימו למערכת מצאו עצמם בחינוך אחר, היום כולם מבינים שזה לא פתרון. התשובה נמצאת בהתמקצעות ובהכשרת מורים, על מנת שיהיו מסוגלים להתמודד עם אוכלוסייה מגוונת. אמנם ייקח זמן עד שנראה את השינוי, אבל התופעה הזו מטופלת”, היא קובעת.

בשנה האחרונה: חקיקה חשובה אך לא מספקת

ליו”ר ועד ההורים המרכזי, אתי בנימין דלהרוזה, יש ביקורת חריפה על האופן שבו מתמודד משרד החינוך עם תופעת הנשירה של תלמידים ממערכת החינוך. מבחינתה, “זו לא נשירה אלא הנשרה”, מכיוון שמשרד החינוך בעצם תורם לתופעה הזו בדרך התנהלותו. “משרד החינוך שם את הדגש על איכות בית הספר ורמת ההישגים שלו, מה שגורם למנהלים להרחיק בחוסר אנושיות ילדים שזקוקים לעזרה. למעשה, ילדים נפלטים לרחוב בשם ה’רייטינג’ של בית הספר, כדי לקדם אותו ולשמור על תדמיתו”, היא קובלת. בפנייה לשר החינוך לשעבר, גדעון סער, היא טענה בפניו כי מספר הפניות לוועד ההורים הארצי בנושא הנשרה רק הולך ועולה. אולם לדבריה, “המפקחים במשרד החינוך ממהרים לגבות את מנהלי בתי הספר במתן ‘פטור’ לתלמידים מחוק חינוך חובה, ובלבד שלא יקלקלו את שיעורי ההצלחה בבחינות הבגרות של בית הספר. גם קציני ביקור סדיר מעלימים עין מהתופעה”.
יש לציין, כי מערכת החינוך מפעילה כמה תוכניות במטרה להפחית את שיעורי הנשירה, ובהן התוכנית “התערבות אישית” התומכת בתלמידים לקויי למידה. כמו כן, קציני ביקור סדיר הפועלים מטעם רשויות החינוך והרשויות המקומיות דואגים לתלמידים הנושרים במשך שלושת החודשים הראשונים לאחר פליטתם מהמסגרת. לצד אלה פועלות גם תוכניות עצמאיות, כמו תוכנית היל”ה ותוכנית אשלים, שאינן מופעלות על ידי משרד החינוך אך תומכות באלפי ילדים בסיכון שנשרו מבית הספר ומעניקות להם מסגרת חלופית.
השנה הצטרפה ישראל למדינות המפותחות והמתקדמות שקבעו 12 שנות לימוד כדרישה וכזכות מינימלית לחינוך. החל משנת הלימודים הנוכחית ובאופן הדרגתי, חוק חינוך חובה יוחל עד כיתה י”ב. החקיקה, שהושלמה בלחץ המועצה לשלום הילד, ביקשה לעצור את הנשירה מבתי הספר בכיתה י’. יחד עם זאת, יש לזכור שאפילו חקיקה כזו אינה יכולה לספק מענה לתופעת הנשירה הסמויה, ולמעשה היא אף עלולה להגביר אותה אם משרד החינוך לא יאמץ את המלצות החוקרים בכל הנוגע להתאמת תפקיד המורה למציאות הקיימת ולהכשרתו להתמודד עם אוכלוסיית התלמידים המורכבת והמגוונת בארץ.

פרויקט מיוחד: מצב חטיבות הביניים בישראל 2013 

חיסון טבעי ויעיל כנגד שפעת. מומלץ לנסות!

ביי ביי פייסבוק: למה הנוער נוטש את הרשת החברתית?