איילת מגלה ששמיעה סלקטיבית היא גאונות של ממש
אני אמא של גאונים. שלושה. לא, באמת. באובייקטיביות גמורה. גאונה אחת ושניים אחריה. אני זוכרת שפעם, הרבה שנים לפני שהם תוכננו, באיזו שיחה לילית קבעתי בפסקנות: “אם יש משהו שמפחיד אותי, זה שהילדים שלי יהיו יותר חכמים ממני”. בעיני רוחי ראיתי ילדים שמדברים על אמבות ודי.אנ.איי, פותרים חידות בעיתון של שבת ונרדמים לאור ריצודי הפריזמה ממוזיאון המדע. מה אני אמורה לעשות עם ילדים כאלה? אני מבינה במיץ פטל, באוכל, בשירים של יהונתן גפן, לא בתאוריית הקוונטים או במפץ הגדול. והצליח לי. הם לא מדברים על כל אלה. לא איתי בכל אופן. אז למה גאונים? בגלל חוש השמיעה.
הילדים שלי נולדו מתבגרים
ילדתי שלושה ילדים, היישר לגיל ההתבגרות. כל מי שאומר לכם שגיל ההתבגרות מקדים מדור לדור – זקן. הילדים שלי נולדו מתבגרים, ומתבגרים שומעים סלקטיבית. ושמיעה סלקטיבית, זה כל אחד יודע, היא מדד לאינטליגנציה גבוהה. מפקפקים? תשאלו את אמא שלכם. היא תמיד צודקת.
קחו לדוגמה את זאתי – בת מצווה וחצי ומתבגרת מגיל שנה וחצי. לזאתי מחוברות אוזניות, כנראה בהשתלה מהדוכן של הפירסינג. התחביב שלה הוא להיכנס הביתה ולהשאיר אחריה שובל של סימני דרך, כנראה כדי שלא תתבלבל. התחביב שלי הוא להתעצבן. אז אני מתעצבנת. והיא? אין לה מושג. העיניים פקוחות, האוזניים סתומות, והיא בוהה בנקודה עלומה באחד המסכים שמולה. כשאני מצליחה לתפוס טיפת תשומת לב, בדרך כלל על ידי נפנופי ידיים וקפיצות, קמה העלמה בנינוחות מעצבנת, אוספת הכול, מניחה על המדרגות, וחוזרת לרביצה נינוחה לצד החתולה.
ואז מגיע ג’וניור. מושא אהבתה של זאתי, רק בלהפך. בעצם לידתו האיץ ג’וניור את התבגרותה, ונלחם על מקומו בהתבגרות ראויה לציון. ג’וניור מגיע, זורק את הילקוט לרגלי המדרגות, מדלג בקפיצה על הערימה, החוסמת את המדרגה השנייה והשלישית, ומתיישב מול המחשב. ארוחת צהריים? שיעורים? נשיקה לאמא? יוק. הילד לא שומע כלום. אחרי שעה הוא פתאום נזכר שיש אנשים מסביב, בדרך כלל זה קורה כשאחד מהמשחקים דורש רישום, או לא נפתח. אממה? המדרגות חסומות. אני מתבצרת: שיעשה פליק-פלאק וצוקהרה לאחור, אני לא עולה. לא עולה. אני יותר מבוגרת, אני יותר חכמה, אני לא עולה.
כנראה שנדיה קומאנצ’י הגיעה לעזור לו עם הפליק-פלאק, כי הבעיה נפתרת באורח פלא.
כשסופסוף הם מסכימים לשלוף עצמם מהמסכים, הם מתחילים לדבר. ביחד. כל הזמן. שניהם שואלים שאלות, מספרים סיפורים ומחווים דעה. ביחד, לא זה עם זו. הם לא שומעים את התשובות, כי התשובות לא באמת מעניינות אותם. מה שחשוב הוא – חזק יותר, מהר יותר, מכעיס יותר את האחר. איש חכם אחד אמר פעם שילדים צריכים ללמוד לדבר. אצלנו הם צריכים ללמוד לשתוק.
חשבנו שאנחנו יודעים משהו על גידול מתבגרים. חשבנו שצריך להפר את האיזון ביניהם וחשבנו שגלגל שלישי יעשה את העבודה. אז חשבנו.
הוא לא מתווכח- הוא מחליט
סחוגי הגיע בלי אזהרה מוקדמת והתבגר כבר ברחם אמו. בניגוד למתבגרים שקדמו לו ושטורחים להתווכח על כל דבר, סחוגי לא מתווכח. סחוגי מחליט. בניגוד להם שמוכנים לשמוע חוות דעת אחרת ורק אז לשלול אותה, אצל סחוגי אין חוות דעת אחרת. רק את שלו. לכן קוראים לו סחוגי. הוא העלה את דרגת השמיעה הסלקטיבית לרמת אמנות. הוא לא הולך לשום מקום. הוא איתך, הוא שומע, הוא רואה. אבל זה ממש לא בתוכניות שלו. עם סחוגי את מרגישה רזה. מה זה רזה? חוט. ניילון. שקוף. כשסחוגי מגיע הביתה, דבר ראשון הוא פונה לערימה, שפעם הייתה מדרגות, ובטקט של טרקטור מפנה אותה מסביב. כשאני מבקשת בפעם השלישית שיאסוף את מה שפיזר והוא בפעם השלישית מתעלם, אני שואלת בטון הכי דידקטי שאני מוצאת בתוכי: “סחוגי, מה ביקשתי?”, וסחוגי מרים אלי את עיני המלאך הרכות, אלו שטרם חוו מראות קשים של ערוצי ילדים, ושואל: “מה?”. ואני שואלת: “מה?”. והוא עונה: “מה?”. ואני, כבר חסרת סבלנות, אומרת: “שתאסוף את מה שפיזרת”. וסחוגי מסובב אלי את גבו ומתיישב שני צעדים ממני, כמו גור חתולים שאכל יותר מדי שמנת, ופולט: “לא רוצה”. וכל מה שנשאר לי זה להיאנח.
אני מגדלת שלושה גאונים מתבגרים. הצד הכי טוב של כל זה הוא שאוטוטו אפשר יהיה לתת להם את המפתחות של האוטו. ושיעברו לגור שם.
למה כדאי לעשות יוגה בגיל ההתבגרות?
