הילד סובל מחרם?

אם הילד או הילדה שלכם סובלים מהצקות וחרם חברתי, אתם בטח חשים אשמה ורצון עז לשים סוף למצב שנוצר. למה זה קורה דווקא לילד שלכם, ואיך תוכלו לעזור לו להתמודד כראוי?

 כ-40 אחוז מתלמידי חטיבות הביניים חוו על בשרם חרם, בשלב כזה או אחר. חוויית החרם באה לידי ביטוי בנידוי הנער, באמצעות האיסור ליצור עמו כל קשר ולהזמינו לבילוי. אולם נתון זה, העולה ממחקרים שנעשו בשנים האחרונות, אינו מתייחס לעובדה חשובה נוספת: ברוב המקרים, הסובלים מהחרם הם לא רק הנערים המוחרמים עצמם, אלא גם הוריהם.
בזמן שמתעוררים קשיים במצב החברתי של נער, ההורים מיד נוטים להרגיש אשמה. ברוב המקרים, הם מאשימים את עצמם על כך שהם לא הכינו את ילדם כראוי לקראת ההתמודדות בחברה, או אפילו על כך שהורישו לו תכונות אנטי-חברתיות. בתוך כך, הם כואבים את כאב ילדם, מרגישים חסרי אונים, ולעתים קרובות שואלים את עצמם שאלות קשות, כמו: “למה זה קורה דווקא לילד שלי?“, “במה טעינו?”, וגם “איך נוכל לעזור לו ככל הניתן?”.

ההשלכות החמורות שיש לבריונות  

באופן גס אפשר למיין את ההצקות לשלושה סוגים: ההצקה הגופנית, הכוללת דחיפות, מכות, בעיטות, לקיחה ו/או השחתה של חפציו האישיים של הקורבן; ההצקה המילולית, הכוללת לגלוג והעלבות, איומים, השפלה, הפחדה, הערות גזעניות וביטויים אחרים שנועדו לפגוע; ההצקה העקיפה, הכוללת הפצה מכוונת וזדונית של שקרים ושמועות, מניעת השתתפות בפעולות חברתיות והטלת חרם על הילד הקורבן. ברוב המקרים, ההצקה נמשכת זמן רב, ויש לה השפעה שלילית מאוד על התפקוד ועל ההרגשה של הקורבן. על פי רוב, המציק הינו בעל השפעה חזקה בכיתה ו/או בשכבה, ובדרך כלל הוא גם חזק מהקורבן מבחינה פיזית ויש לו כוונה מוצהרת להציק. המציקים נהנים ומחוזקים מעצם ביצוע ההצקה, למרות שברור להם שהקורבן סובל. הקורבנות להצקות אף הם בעלי מאפיינים מסוימים: רובם רוצים להיות מקובלים חברתית, ולכן רגישים מאוד להצקות ולחרמות ופגיעים מולם. כמו כן, הקורבן מרגיש מבודד ואינו נוטה לשתף את סביבת המבוגרים בעובדה שהוא סובל מהצקות. חוסר השיתוף והסבל המתמשך, הפיזי והנפשי כאחד, גורמים לילד לא לרצות להגיע לבית הספר, להיות מופנם ולסבול מקשיי למידה וריכוז, ולעתים גם למחשבות נקמה או מחשבות אובדניות (ייתכנו אף ניסיונות לממש את המחשבות האלה). כתוצאה מהצקות ובריונות, הקורבן עלול לסבול גם מהפרעות ומנזקים בריאותיים.

“מה הם רוצים מהילד שלי?”

יש סיבות רבות לכך שילד מסוים מוחרם, בזמן שאחרים לא. לעתים הסיבה נראית לעין באופן בולט, כמו שוני או פגם גופני, מוצא או צבע עור שונה, אינטליגנציה נמוכה משל שאר תלמידי הכיתה או לחילופין דווקא מחוננוּת. אולם במקרים רבים, דחייה נוצרת לאו דווקא בשל שונוּת הילד, אלא בשל אופן ההתייחסות שלו עצמו לשונוּת הזו. ידוע למשל שילדים עם עודף משקל סובלים מהצקות, אך תגובתם להצקה היא שתקבע בסופו של דבר את האופן שבו חברת השווים תתייחס אליהם: האם הילד מתקיף את המציקים?, האם הוא נעלב ובוכה או מגיב דווקא באופן רגוע ומשתמש בחוש הומור? ישנם ילדים שנדחים בגלל קשיים במיומנויות חברתיות, או בשל הימצאותם בשלב רגשי נמוך יותר מחבריהם – מה שגורם להם לייצר התנהגות לא חברתית. וכאשר ילדים מרגישים שהם אינם יכולים לסמוך על ילד מסוים, או שהוא מחבל במטרות של כלל הקבוצה, הם בהחלט עלולים לדחות אותו.

אמא שואלת 1: בתי סובלת בגלל ילדה רודנית בכיתה, מה עושים? 

לחץ חברתי – כך נעזור לילדים להתגבר עליו 

אמא שואלת 2: “בני בן ה-11 משליט טרור בכיתה, איך עלי לנהוג?”

אולם גם אם התנהגות הנער תורמת להיווצרות הבעיה, בדרך כלל הוא אינו יכול לפתור בעצמו את הקשיים שנוצרו. עם הפיכתו ל’נער דחוי’, לקבוצה יש כוח עצום מולו. הנערים האחרים התרגלו לראות בו גורם שונה ולא רצוי, ואילו הוא רואה את עצמו דרך עיניהם ומתקשה ליזום שינוי. בהחלט ניתן להגיד שמשהו בנער הזה נשבר.

איך אנחנו כהורים יכולים לעזור?

1. גילוי אמפתיה: אל תאשימו את הילד, אל תכעסו עליו ובטח אל תרחמו עליו. כשאנחנו מרחמים על הילד שלנו, אנחנו רואים בו אדם חלש שלא יכול לעזור לעצמו. בעצם כך, אנחנו למעשה מעבירים לו את המסר שאיננו סומכים עליו שהוא מסוגל להתמודד, ומכאן שגם הוא לא יכול לסמוך על עצמו. במקום זה, דברו עם ילדכם על המצב, הקשיבו לו ונסו להבינו גם כשקשה לכם לעשות זאת מבחינה רגשית.

2. חשיבה משותפת על פתרונות: נחמו ועודדו את ילדכם, אבל בתוך כך עזרו לו לחשוב איך אפשר למנוע את המצב או להגיב אחרת למצב. תוכלו להציע לו מסגרות חברתיות חדשות, כמו חוג או פעילות בתנועת נוער. אם מתחילה להיווצר חברות, אפילו עם נער אחד, חשוב מאוד לעודד אותה.

3. עירוב המורה והיועצת החינוכית: חשוב לפנות לגורמים החינוכיים ולבקש מהם לפעול בעדינות וברגישות. המורה יכולה לעודד את ילדכם ולמצוא לו פעילות שבה יוכל להתבלט מול שאר חברי הכיתה, וכך לעזור לו למצב את עצמו ולהשתלב. רצוי גם שמדי פעם היא תיפגש עם ילדכם לשיחה אישית, שבה היא תיתן לו הרגשה טובה. היועצת יכולה לעבוד ברמת הכיתה וליזום פעילויות כלליות סביב נושאים, כמו: שונוּת ומיוחדוּת, האקלים בכיתה, ופתרון בעיות בדרך לא אלימה.

4. פנייה לעזרה מקצועית: טיפול פסיכולוגי, פרטני או משפחתי יכול לעזור לילד להתמודד עם הרגשות הקשים ולשפר את דימויו העצמי. בטיפול משפחתי ניתן לבחון כיצד הקושי קשור למבנה המשפחתי וליחסים במשפחה, ולעודד תמיכה וקבלה של הנער בתוך משפחתו. ניתן לשקול גם טיפול קבוצתי, המתקיים במסגרת קבוצה של ילדים עם קשיים חברתיים, המתרגלת מיומנויות, כמו: איך רוכשים  חבר/ה?, איך משתפים פעולה?, ועוד. המטרה היא להעתיק את המיומנויות שנרכשות בקבוצה הקטנה לקבוצת החברים הגדולה של הכיתה.

5. מעבר לבית ספר אחר – כמוצא אחרון: במקרה שבו הסיוע והטיפול מצד ההורים והמורים לא מובילים לשינוי, וכאשר האקלים הכיתתי אינו משתנה למרות ההתערבויות החינוכיות, כדאי לשקול מעבר לבית ספר אחר. אולם במקרה כזה חשוב לדאוג לתהליך פרידה מסודר מהכיתה, כדי לתת לנער תחושה של שליטה במצב ולהעביר לו את התחושה שהוא בוחר לעזוב את הכיתה (ולא – הכיתה “העזיבה אותו”).

הכותבת היא יועצת משפחתית ומנחת קבוצות הורים בכירה מטעם המרכז להורות ומשפחה במכללת סמינר הקיבוצים, בעלת “הפיל הצבעוני” – מרכז טיפולי למשפחה