עברית שפה קשה: בלוג חדש של אמא למתבגר המתגוררת בארה”ב
תגיד “גלידה”. “גלידה” הוא אומר לי. יופי. עכשיו תגיד “חתול”. “חתול” הוא אומר לי. עוד פעם, כדי שאני אשמע את החית. ח-תול. נועם, תקשיב לי, חית חזקה מהגרון, כאילו מגרד לך בקצה הלשון או שמתגרגרת לך שם בועת רוק שמחפשת את דרכה החוצה. ח-תול, הוא אומר לי שוב.
יופי, עכשיו תגיד ל-מד. ל-מד הוא אומר לי. עכשיו צ-דיק. ס-דיק הוא אומר לי. לא, לא טוב, עוד פעם. צ-דיק. תגיד ציפור. סי-פור. נועם, תקשיב, צה-צה-צה. נו, תחזור אחריי. צה-צה-צה. הוא מסתכל עלי ברחמים ואז אומר: “טוב, די אמא, את קרציה. מה לעשות, אין ציקצוק בשפה האנגלית, אין רישרוש וגם אין הילולה”.
אז ככה כל בוקר, יש לנו אימון עברית בדרך לבית הספר. מתוך 20 דקות נסיעה, חמש דקות אנחנו מתאמנים על דיקציה.
עברית שפה יפה, ואנחנו עושים לה כבוד.
לא, נועם לא בן שלוש, וכבר מזמן למד לדבר. לפעמים הוא אפילו מדבר יותר מדי. גיל 12 זה כבר גיל שבו הם מתחילים להסביר לך כמה שהם צודקים וכמה שאת טועה. דמיינו לעצמכם איך זה נשמע באנגלית…הרבה יותר מציק ולעתים גם כואב. כי אוי לבושה אם אני לא מבינה את הבן שלי.
[fancy_box]
כרטיס ביקור
מי אני: טדי סייבל, אמא לנועם בן ה-12 (ומחצית מהזמן גם קצת אמא של מרים – בתו של בן זוגי מנישואיו הקודמים). בשבע השנים האחרונות אנחנו מתגוררים באטלנטה ג’ורג’יה, ואני מנהלת בית חב”ד. בעבר (בהיותי בארץ) עבדתי כעיתונאית ודוברת. אני בת קיבוץ כברי, בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה.. בשבע השנים האחרונות אנחנו מתגוררים באטלנטה ג’ורג’יה, ואני מנהלת בית חב”ד. בעבר (בהיותי בארץ) עבדתי כעיתונאית ודוברת. אני בת קיבוץ כברי, בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה.
המוטו שלי בגידול מתבגרים: לא מענישה, נותנת חופש ותגמולים ודורשת תמורה. קרי: ציונים גבוהים, נגינה על פסנתר, חדר מסודר, הופעה נאה, עמידה בזמנים ומשמעת עצמית.
[/fancy_box]
לא קורא לי mommy
כן, אני מדברת אליו בעברית, והוא עונה לי באנגלית. ככה זה אצלנו מגיל שש. אנחנו כאן בארה”ב כבר שבע שנים, והתחלנו עם זה בערך שנה אחרי שהגענו. דו-שיח? לא בדיוק. כי האנגלית שלי הרבה יותר טובה מהעברית שלו, אז כל מילה עשירית שלו הוא צריך לתרגם לי וכל מילה רביעית שלי אני צריכה לתרגם לו. לפחות אני אומרת לו כשאני לא מבינה מילה כזו או אחרת, אבל אתם חושבים שהוא אומר לי כשהוא לא מבין? קדחת.
ולמרות זאת, הוא אוהב אותי אהבה גדולה ויודע כמה חשובה לי העברית שלו. אז הוא מתאמץ ומשתדל, כדי לשמח את האמא היקרה שלו, ורק “אמא” הוא קורא לי ולעולם לא mommy. הוא גם יודע שאם היה עושה כך, ולו בצחוק, לא הייתי עונה לו.
לפעמים אני אומרת בעברית מילים מסובכות בכוונה כדי להתקיל אותו, ואז שואלת “נועם מה אמרתי עכשיו”?, והוא עונה שהוא לא יודע. אז אני מפרשנת, מסבירה, ורק אם גם אחרי זה הוא לא מבין – אני מתרגמת לו לאנגלית. יש לנו מילים קשות, כמו: משאלה, תובנה, בגרות, השקפה. ויש מילים קלות, כמו: בסדר, בוא, לך, עשה שיעורים. יש משפטים של חול ויומיום, כמו: “איך היה בבית הספר?”, או “אם אתה רעב עשה לעצמך אוכל” (ילד בן 12 כבר צריך לדעת להכין לעצמו אוכל), ויש משפטים של שבת, כמו: “תן לי קצת שקט עכשיו, אני עובדת קשה כל השבוע”. ויש גם מילים של אמא כועסת, שתמיד נשמעות אותו דבר, ומילים של אמא מבסוטית לאללה. “נועם, מה זה מבסוטית לאללה”?, “Very very happy” – הוא עונה לי. ואני מחייכת בנחת, כמו מוצאת שלל רב, ומגלה לו שזה בכלל בערבית.
נועם מתמסר לצלילים ולאמא הכפייתית שלו, שמסרבת להיכנע בקרב המאסף הזה שנקרא הגירה. מלחמה על זהות ישראלית, או מה שנשאר ממנה אחרי שבע שנים באמריקה. הילד שלי גדל להיות אמריקאי, אני אומרת לעצמי, ולא משנה כמה אימוני עברית נעשה וביקורי מולדת בקיבוץ וטיולים עם סבתא בקלנועית למרכולית ולמחסן. אז האמא האמריקאית שלי, שבקיבוץ כבר 43 שנה, אומרת לי: “תעזבי כבר את הילד, מה את רוצה ממנו? אז הוא אמריקאי, אז מה? חמוד, מתוק, מקסים, מוכשר, מה את רוצה ממנו?”
“שום דבר אמא, באמת שום דבר. רק שיגיד צדיק וריש כמו שצריך. וחית. זה הכול”.
שנה טובה לכל בית ישראל!
לטור נוסף של טדי סייבל: בארה”ב אין “חנוכה” – יש “הנוכה”
מועדון נוער: ביי ביי פייסבוק – שיר מספרת מה גרם לה להיפרד מהרשת החברתית
מהבלוג של סבתא: סבתא מפנימה שהנוער של היום מדבר בשאלות רטוריות
