“בני בן ה-15 מתנהג באופן קיצוני בחודש האחרון, ואני חוששת שהוא חווה דיכאון. מאז שנכנס לגיל ההתבגרות החלו אצלה התפרצויות זעם שלא היו קודם, כעסים, שינויים במצב הרוח, הסתגרות ודכדוך. אולם בזמן האחרון התופעה הזו מחמירה, ואיני יודעת למה לייחס זאת. הוא מסתגר שעות ארוכות בחדרו וגם מדבר על מוות לא פעם, בהקשרים שונים. איך אוכל לדעת אם אלו הם תסמינים רגילים של גיל ההתבגרות לצד דכדוך ועצבנות בשל החזרה ללימודים, או דיכאון של ממש שמחייב טיפול? והאם טיפול במקרה דיכאון הוא קריטי, או שזה גם יכול לעבור לבד”?
[credit] מאת: אן קופר הולנדר, 12.06.13 [/credit]
רבים יגידו שקשה לאבחן דיכאון בגיל ההתבגרות, מכיוון שבאיזשהו מקום זהו “גיל לא נורמלי”. האגו נחלש ואנחנו עשויים לראות התפרצות של דחפים מיניים ותוקפניים, תנודות וקיצוניות רגשית, מרדנות ושלילת המבוגרים וערכי החברה, התכנסות פנימה, סודות, חדר נעול, עיסוק אובססיבי בעצמי, התאהבויות היסטריות, ועוד. אז איך נדע מתי המתבגר מדוכא?
הפרעה נבדקת על פי שלושה מדדים: כמות, איכות (עוצמת התופעה), ומשך.
בשונה מעצב, דיכאון הוא מתקפה פנימית קשה על העצמי. לדיכאון יש ביטוי רגשי, קוגניטיבי והתנהגותי: רגשית, מצב הרוח ירוד ויש השטחה רגשית וחוויה של ריקנות איומה, המתוארת כ”בור שחור”. ניתן לראות את הדיכאון כזעם המופנה כלפי העצמי, ופעמים רבות (בפרט אצל זכרים) נראה ביטויי זעם. מבחינה חשיבתית, הנער חווה ייאוש, חוסר תקווה, אשמה וחוסר ערך, וגם עיסוק אובססיבי במוות. מבחינה התנהגותית, בדרך כלל בדיכאון אצל מתבגרים נראה קצוות בתיאבון (אכילת יתר או חוסר תיאבון), הפרעות בשינה (חוסר או עודף שעות שינה),ירידה בפעילות וביחסי החברה, ואצל נערים – גם התנהגות אלימה והתפרצויות זעם קשות.
אם הילד שלכם חווה דיכאון קליני, ישנה חשיבות מכרעת לטיפול בו. דיכאון שאינו מטופל עלול להחמיר לדיכאון מזורי, עד פסיכוזה וניסיונות אובדניים. מכיוון שגיל ההתבגרות מתאפיין באימפולסיביות, אף קיימת סכנה ממשית להתאבדות. יש לזכור, כי המתבגרים לא מעריכים מספיק את ערך החיים ולא מבינים עד הסוף את המשמעות העמוקה של מותם. בנוסף, התאבדות היא פעמים רבות אקט של נקמה והתרסה מבחינת המתבגר, החווה את הצורך במרדנות כאחד ממאפייני גיל ההתבגרות. סכנה נוספת נובעת מכך שניסיונות המתבגר לברוח מהדיכאון עלולים להובילו לשימוש בחומרים ממכרים ולהתנהגויות סיכוניות.
על אף שקיימת נטייה גנטית לדיכאון, בגיל ההתבגרות דיכאון עלול להתפרץ סביב דחייה חברתית או רומנטית, או סביב חרדה מזהות מינית מבולבלת / הומוסקסואלית. להבדיל מהמתבגר ה’רגיל’ (ככל שניתן לומר רגיל על ‘הגיל הלא רגיל’), שמתעצבן ומתפרץ אך נרגע כעבור כמה דקות או שעות, שמתעלם מאתנו אך מבלה עם החברים ומשתף אותם, שיכול להיות עצוב אך גם שמח – המתבגר ששוקע בדיכאון יפגין את מרבית התסמינים שפורטו בתחילת תשובתי.
על כן, אם התסמינים דרמטיים ומופיעים מעל שבועיים, ייתכן כי בנכם חווה דיכאון מזורי (המכונה גם קליני). אם התסמינים דרמטיים פחות, אך מתמשכים לאורך חודשים ארוכים, מדובר בדיסתימיה (דיכאון דרמטי פחות, אך קשה ומסוכן אף הוא). אני מציעה לכם ההורים להתבונן בילדכם, ואם יש חשש אמיתי לדיכאון – לטפל באופן מיידי. התעקשו על קשר עם ילדכם, היו איתו ושוחחו עמו – גם אם הוא מתנגד. דברו עמו על הנושא, כולל על מחשבות אובדניות, ותוכלו להיעזר בהדרכת הורים מגורם מקצועי כדי לעשות זאת ברגישות הראויה.
אם ילדכם מתנגד לקשר עמכם – תופעה שכיחה בגיל הזה – חשוב שתדאגו לכך שהוא יקיים קשר עם מבוגר אחראי אחר. פנו לקבלת הדרכה ועזרה על ידי גורם מקצועי מוסמך, כמו פסיכולוג או עובד סוציאלי המתמחה בטיפול בבני נוער (במידת הצורך, פנו לפסיכיאטר); התעקשו על הטיפול הנדרש – פסיכולוגי או פסיכיאטרי; השקיעו מאמץ באבחון וטיפול בקשיים נלווים, כמו בעיות חברתיות; צרו קשר ושיתוף פעולה עם אנשי חינוך פורמליים ובלתי פורמליים הבאים במגע עם הילד; עטפו את הילד ואף שמרו עליו פיזית – על פי הערכת הסיכון. בהצלחה!
המשיבה היא פסיכולוגית קלינית, המעניקה ייעוץ ופסיכותרפיה פרטנית למבוגרים ולמתבגרים, הדרכת הורים, הנחיית קבוצות מתבגרים, טיפול פסיכולוגי בנפגעי פוסט-טראומה, ועוד
