fbpx

להקיא את הכאב

emotional eating. shutterstock

 

המפגשים של קרן עם נערה בת 18 שסבלה מהפרעת אכילה קשה, המחישו לה היטב את המסרים הבעייתיים שהחברה שלנו מעבירה לנערות ואת הסיבה לכך שהמין הנשי מחפש מענה לצרכים הרגשיים דווקא במזון. על נשים, אוכל, הפרעות אכילה ומה שביניהם

 

“ישבתי עם שתי חבילות של כדורי אופטלגין ומיץ תפוחים, שעד היום אני נגעלת רק מהריח שלו. לקחתי כדור, ואז עוד אחד ועוד אחד, בולעת את הכאב שחשתי, את הכעס, את השנאה ובעיקר את השנאה העצמית. חשבתי לעצמי, סוף סוף אשים לזה סוף. אני אקח שליטה על החיים שלי ואפסיק את המעגלים הבלתי נסבלים האלה של אכילה, הקאה ושוב אכילה” (ג’, בת 18).
היא ישבה מולי, נערה יפה בת 18, גופה רזה, עיניה חומות – גדולות ועצובות, מבטה תמים אך חכם, וסיפרה לי את סיפור חייה. בפעם הראשונה היא הרשתה לעצמה להוציא ולהקיא – לא את האוכל, כי אם את הכאב והזעקה הפנימית שהיו עצורים בתוכה כבר שנים. ישבתי והקשבתי. התבוננתי בה במבט חם ומקבל, מבקשת להעביר לה את המסר – שכאן,  בחדר הזה, הכול מקובל. כאן היא יכולה להוציא את ה”מפלצת” שהיא שומרת בקרבה, ואנו נתבונן בה יחד. נבין איך היא נראית, מה היא חושבת, מה היא מרגישה, מה מניע אותה, ולמה בעצם היא בוחרת לפנות לאוכל בכל פעם שהיא חשה אי נוחות עם עצמה.
במהלך המפגשים שלי עם ג’, כרסמה בתוכי כל העת השאלה: מדוע יותר ויותר נערות מוצאות את עצמן נאבקות עם הנושא של האוכל? מדוע לנשים רבות כל כך יש יחסים בעייתיים ומורכבים עם המזון?

“היא בסך הכול עושה דיאטה”, חשבה האם

אחד על אחד – דימוי גוף בעיני נערה ובעיני אמא

אורות אדומים: סימנים למחלת האנורקסיה

סטריאוטיפים בחסות הפמיניזם

במשך כמה שבועות ג’ הגיעה אלי לפגישות, ונרקם בינינו קשר מיוחד. הקשר הזה היה מורכב מהכלה, מהבנה, מקבלה ומהקשבה. חשפתי בפניה את החיבור שלי לנושא שלה – וההדדיות הזו, לצד המרחב הבטוח שיצרנו יחדיו, הובילה אט אט לתהליך הריפוי שלה.
אני עצמי זוכרת שכנערה מתבגרת שהחלה לפתח תאבון, בעודי לוקחת לי בננה, הייתי שומעת את אחותי הגדולה אומרת לי: “בננה זה משמין”. או כשהייתי מתענגת על שתי מנות המבורגר שמעתי בחצי אוזן (ולאחר מכן כבר בשתי אוזניים שלמות) את ההערה: “אם את מסוגלת לאכול שתי מנות המבורגר, את צריכה להתחיל להיזהר”. אכן, בגיל ההתבגרות התחלתי לנקוט אמצעי זהירות כנגד האוכל.
היחסים המורכבים שלנו, הנערות והנשים, עם האוכל, נעוצים בין היתר בגורמים חברתיים. מעצם תפקידה, האישה נתפסת כדמות מזינה, מטפלת, כזו שאחראית להזנה ולטיפול בכל בני הבית. באמצעות ההזנה, בין היתר, היא מעניקה את אהבתה ודאגתה לאחרים, ובו זמנית החברה מצפה ממנה (כך בעשור או שניים האחרונים), שהיא תאכל כמו ציפור ותהיה שברירית וקטנה. את הציפיות הסטריאוטיפיות האלה הנערה מתחילה לקלוט כבר בגיל ההתבגרות.
מעבר לכך, אוכל הוא המקום בעולם החיצוני שבו הנערה או האישה יכולה לתרגל שליטה. דרכו היא יכולה לא רק להעניק אהבה לבני ביתה, אלא גם לשלוט באחרים. כמעט כל נערה מתבגרת הצופה באמה לומדת כי היא זו שאחראית על אספקת המזון בבית ועל האכלת בני המשפחה, אך היא גם לומדת מהר מאוד כי הציפייה החברתית מאישה מצליחה היא  שתהיה גם רזה. בשלטי חוצות ובאמצעי התקשורת לא נמצא כמעט נשים שמנות, יפות  ומצליחות.
על אף השינויים מרחיקי הלכת בעקבות המהפכה הפמיניסטית, האישה עדיין מרגישה לא אחת כי עליה למחוק את הצרכים האישיים שלה כדי לתפקד כ”אם טובה דייה”. הכוונה היא לצרכים בסיסיים ביותר בעולמנו הרגשי, כמו חום, אהבה, קשרים אינטימיים וחברתיים, עצמאות, כעס, הצורך להיות לבד, ועוד. לעתים קל לה יותר, לנערה או לאישה, להתכחש לצרכיה ולראות באוכל מקור המספק לכאורה את אותם הצרכים. הרבה פעמים היא כלל לא יודעת כיצד לחשוב על עצמה, לזהות מה היא רוצה או צריכה ברגע נתון. כי אף אחד לא לימד אותה.

אכילה רגשית למילוי הריקנות

אליס מילר בספרה “הדרמה של הילד המחונן והחיפוש אחר האני האמיתי” (הוצאת דביר) אומרת, כי לכל ילד יש את הצורך הנרקיסיסטי בכך שאמו תבחין בו, תבין אותו, תכיל אותו ותכבד אותו. ילד זקוק לאהבה, להערצה ולהערכה, כמו שהוא זקוק לאוויר לנשימה.
ואכן, לעתים קרובות, נערות ונשים שמפתחות יחסים פרובלמטיים עם אוכל, חוות תחושה של ריקנות ומרגישות את עצמן לא משמעותיות ולא חשובות. בחקירה מעמיקה, נמצא כי בילדותן לא סופק עבורן הצורך הבסיסי להרגיש חשובה ונאהבת בכל מצב ובכל תנאי (ללא קשר למראה החיצוני, להישגים הלימודיים או לכל פרמטר אחר).
הצורך במזון כתגובה לרעב, הוא הצורך הבסיסי והפרימיטיבי ביותר שבני האדם חווים. ההתנסויות הראשונות שלנו בהזנה מתקשרות עם הצרכים הרגשיים שלנו. כשאם מיניקה את תינוקה, היא גם אוחזת בו, מחבקת אותו, מרגיעה ומנחמת. מכאן ניתן להבין שכל הפרעות האכילה הן סימן לכך שלנערה או לאישה יש בעיות וקשיים בזיהוי צרכיה ובנתינת רשות לעצמה למלא ולספק את הצרכים האלה.
מניסיוני עם נערות שסבלו מהשמנת-יתר בבית החולים תל השומר, ועם נערות שגדלו בפנימייה ולא חוו דמויות הוריות מיטיבות, עולה כי כולן – ללא יוצא מן הכלל – התקשו לזהות את נקודות החוזק שלהן, את תחומי העניין שלהן, ואת הדברים שהן אוהבות או לא אוהבות. נערות אלו גם התקשו לקיים עם קבוצת השווים (בני גילם) קשר יציב, המבוסס על אמון. טיפול סימפטומטי בנערות האלה, כלומר בהשמנת היתר בלבד, לא היה יכול להיות אפקטיבי. כל הנערות האלה נזקקו קודם כול לטיפול רגשי – כזה שיעזור להן להתחבר בחזרה לעצמן, להבין ולזהות את הצרכים שלהן ולקבל את הרשות לספק אותם.

ריפוי אמיתי מחייב מבוגר מאמין

“כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו” (שלמה קרליבך).
לפחות למשך תקופה, הייתי אני אותו ‘מבוגר מאמין’ עבור ג’ – הנערה בת ה-18 שהצגתי בתחילת הטור. בפגישה האחרונה שלנו, היא הגיעה אלי עם שקית קטנה והוציאה ממנה קערה בגודל בינוני – אותה הכינה עבורי מחימר כשי פרידה. במהלך הפגישות שלנו, היא גילתה שהעבודה עם החימר מוציאה ממנה רגשות ותחושות וגורמת לה להרגיש רוגע. היא הסתכלה עלי בעיניה החומות הגדולות, הראתה לי את הקערה, ואמרה: “הבאתי לך את הקערה הזו, כי את היית בשבילי כמו הקערה. הכלת אותי בזמנים הקשים שלי, אני רוצה שתשמרי לך אותה ותזכרי אותי”.
אני, שמתרגשת מכל מחווה קטנה, התבוננתי בה, בנערה הזו, כל כך גאה בה, ולרגע הרגשתי כמו אמא שגאה בבתה. הפעם לא הסתרתי ממנה את עיניי, שדמעו לנוכח דבריה. וכך נפרדנו, כל אחת הלכה לה לדרכה.
בטח ובטח שלא שכחתי אותה. עד היום אני מסתכלת על הקערה היפה, המונחת לה בנחת בספרייה בחדרי, ומזכירה לי את הנערה המיוחדת הזו – שהייתה לי גם היא למורה.

הכותבת היא פסיכותרפיסטית לילדים ונוער

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.