טרגדיה כפולה, ילדות קודרת, גירושים מפתיעים ופרידה כואבת. רונית ימין מגוללת את סיפור חייה המטלטל, מתארת את תחושת האבדן ואת התנפצות החלום על “משפחה אידיאלית”, אך מעוררת השראה בשלוות הרוח ובתעצומות הנפש שהיא מצליחה לברוא. טור אישי של אם חד הורית, השואבת כוחות מילדיה ומסרבת להרים ידיים
הייתי רק בת שלוש כשאבי נפטר, וחצי שנה מאוחר יותר נהרגה אחותי בתאונת פגע וברח בדרכה מהטירונות הביתה. טרגדיה כפולה ומכופלת, שהותירה את אמי בגיל 37 עם שלושה בנים ושתי בנות. אני בת הזקונים. גדלתי בצל היתמות ובצל השכול וריח הכאב הורגש בכל פינה בבית. אי אפשר היה לחמוק ממנו. שנות ילדות קשות, שבהן התביישתי להביא הביתה חברות, כי אמי תמיד לבשה שחורים והבית היה אפור, קודר, נטול צבע וחיים. אמי לא הצליחה לבחור בחיים ולהבין שיש בבית חמישה ילדים שזקוקים לחום ואהבה. יום ביומו היא נהגה לבלות בבית העלמין ולהותיר אותנו לבדנו. השנים חלפו, ואני גדלתי והפכתי לנערה עצובה, מופנמת, חולמנית. פילסתי את דרכי בעולם, ולא בקלות, ועיקר חלומותיי התמקדו בבניית משפחה משלי. בכל מאודי רציתי להכיר את הגבר שיהיה הכול עבורי – בעל, אבא וחבר. שיהווה פיצוי על כל מה שחוויתי.
כשהכרתי את אב ילדיי, הרגשתי שמשאלתי התגשמה. הוא היה הכול – המלאך השומר, המכיל, הדואג, הדמות הגברית שמעולם לא הייתה לי. כשנישאנו הרגשתי בת מזל, עד כדי כך שאמרתי לעצמי: היה שווה לכאוב שנים רבות כדי להתאחד עם אהוב לבי. החיים האירו לי פנים, נולדו לנו שלושה ילדים, בן בכור ושתי בנות, שהפכו להיות כל עולמי, כשילדתי כל אחד מהם, הרגשתי שילדתי את עצמי מחדש, ושאגדל אותם הרבה יותר טוב מאיך שאני גדלתי. הרעפתי עליהם אהבה וחום אינסופיים, הייתי מאושרת. ואז קרה דבר.
“אינני יכולה להשליך על ילדיי את חרדת הנטישה שלי”
כשבני היה בן שש, האמצעית בת שלוש והקטנה בת שנה וחצי – ללא כל התראה מוקדמת וללא סימנים מקדימים – בעלי הודיע לי שהוא עוזב את הבית. חשבתי שזו בדיחה, אך התבדיתי. וכל הניסיונות שלי להבין למה לא הועילו. שאלתי שוב ושוב, האם יש אישה אחרת בחייו, האם הוא במשבר, הצעתי שנלך לטיפול. “אל תשבור את הכלים”, ביקשתי. אולם כל הצעה או ניסיון שלי נדחו, והוא עמד על שלו. תוך ימים ספורים הוא כבר עזב את הבית.
אינני יכולה לתאר את גודל השבר הכאב והחרדה – חלום ושברו. הרי התחתנתי לנצח, זו המשפחה שכל כך רציתי, והיה לי קשה מאוד להפריד את ילדיי מעצמי. זה כמובן ‘ישב’ על טראומת ילדותי, כי לא רציתי שילדיי יגדלו בלי אבא, כמוני. רציתי משפחה שלמה. המשבר היה קשה מנשוא, תפקדתי על אוטומט, כשבכל הזדמנות בכיתי את נשמתי והייתי חרדה. כתב התביעה לא איחר להגיע, ונגררתי לתהליך משפטי ארוך, מורכב וכואב. יצאתי ממנו תשושה, כואבת, ויודעת שאני חייבת למצוא בעצמי תעצומות נפש כדי להמשיך הלאה, למען הילדים ולמעני.
את ההקדמה ההיסטורית הזו הייתי חייבת לספר, כדי לקשור אותה בשינויים שחוויתי ובמצב החדש שנכפה עליי: היותי אם חד הורית לשלושה ילדים. בשלב הזה, הפריבילגיה להתפרק ולרחם על עצמי כבר לא הייתה אופציה. יצאתי מנקודת הנחה ברורה וחד משמעית – הכול תלוי בי. בראש ובראשונה החלטתי לא לשאת על גבי את הכישלון. אני הרי כאן, אמא במשרה מלאה לשלושה ילדים, לא ארזתי תיק עם בגדים ועזבתי. בראש מורם ביקשתי לשדר לילדים, שהכול בסדר, שאנחנו משפחה. הפנמתי את העובדה שאני המראה של הילדים ושהם מושפעים ישירות מאופן התייחסותי לדברים. נדרשו ממני לא מעט כוחות בהתחלה, אפילו בדברים הבסיסיים ביותר, כמו לחייך. אבל עם הרבה עבודה אישית, למדתי שאינני יכולה להשליך על ילדיי את חרדת הנטישה שלי כילדה שגדלה בלי אבא. אביהם חי והוא יהיה חלק מחייהם. לעתים נשאבתי לרחמים עצמאיים ולשאלות שאין עליהן תשובה (“עברתי מספיק בחיים, כל כך הרבה כאב ואבדן, למה זה מגיע לי”?), אבל עם הזמן התעסקתי פחות ופחות בשאלות הללו וניתבתי את הכאב לטיפוח הילדים והבית. שאבתי המון כוח מההצלחה שקצרתי – ילדיי מאושרים ומוכשרים, ואחד הדברים הבסיסיים שלמדתי מהמצב החדש הוא שילדים זקוקים ליציבות ולשגרה. השנים חולפות, בני הבכור כבר בן 14, האמצעית בת 11 וחצי והקטנה בת שמונה. אני מתבוננת בהם ולעתים מתקשה להאמין.
“כנראה שזה היה התפקיד של הגרוש בחיי”
הקשר עם אביהם אינו טוב, הבן מנותק ממנו לחלוטין והילדות מתראות עמו רק לעתים רחוקות. הוא לא ענה על שום צורך רגשי שלהם, וזה היה בלתי נמנע, למרות כל ניסיונותיי להבהיר להם שהקשר אתו חשוב. לא פעם אנחנו משוחחים על הקשר עם אביהם ולצערי הם לא רואים בו דמות חיונית בחייהם. כבר למדתי מהילדים שלעתים הם יודעים טוב יותר מאתנו המבוגרים מה טוב להם בנקודות זמן מסוימות. והקלישאה שלפיה “אנחנו צומחים ממשברים” מתגלה כנכונה.
אשקר אם אומר שלא קורה לי שאני חושבת על עצמי, אישה עם שלושה ילדים – לבד מול העולם כולו, ולא נעשה לי קר. מחשבות על העתיד מתגנבות, ויש בהן כוח לעורר חששות רבים. ובכל זאת, אני מרגישה חזקה. אפילו חזקה מאוד. לגדל שלושה ילדים לבד זו עבודה קשה, מדהימה, מטלטלת, אך לא בלתי אפשרית. בראש ובראשונה אני מכבדת את ילדיי ואת רצונותיהם, ונוהגת בהם בעדינות וברוך. אני מוצאת שזו הדרך הנכונה לחנך ילדים לצניעות, לערכים ולאהבת אדם. נכון הוא שהגירושים נכפו עליי כנגד רצוני, ומסיבות שלעולם לא אדע (ואולי עדיף כך). כנראה שזה היה התפקיד של הגרוש בחיי – להעניק לי שלושה ילדים ולהמשיך הלאה. לעתים אני מעזה לחשוב על זוגיות, כי הייתי רוצה גבר בחיי, שיהיה כתף ויהיה משענת, שיגיד מילה טוב ויחבק חזק. אלה הם דברים שחסרים לי עוד מילדותי הרחוקה. מי יודע, אולי פעם…
הכותבת היא אמא חד הורית לשלושה ילדים מתבגרים
מי הגבר בבית? עצות להצבת גבולות לאמהות המגדלות לבד את הילדים
תרבות הפארק והנרגילה: מה יש לבני הנוער לחפש בגנים הציבוריים?
