רק אחוז נמוך מהדיווחים על פגיעות מיניות בילדים מגיע מצד גורמים טיפוליים. ח”כ מיכל רוזין העלתה הצעת חוק, בשיתוף עם איגוד מרכזי הסיוע, הקוראת להכשיר את כל אנשי המקצוע מתחום הבריאות, הרווחה והחינוך, על מנת שידעו לקרוא את “תמרורי האזהרה” ולהגן על הילדים של כולנו
לפני בחירתי לכנסת כיהנתי כמנכ”לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי אונס ותקיפה מינית, ובתוך כך התוודעתי לממדים המבהילים של תופעת הפגיעה המינית לסוגיה. מדי שנה פונים למרכזי הסיוע כ-40,000 נפגעות ונפגעים – רובם (למעלה מ-70 אחוז) מדווחים על פגיעה שנעשתה בהם בילדות ובנעורים, עד גיל 18. גם הסטטיסטיקה מראה כי שיעורי הפגיעה המינית בקטינים בישראל הם בין הגבוהים בקרב המדינות המתקדמות. האם זוהי גזירת גורל?
לפני זמן מה נחשפה התעללות מזעזעת בילדה בת 12 מצד נערים במוסד החינוכי שבו היא לומדת. איש חינוך מהמוסד חשד בקיומה של פגיעה ודיווח על כך למשטרה, שפתחה בחקירה וחשפה סיפור קשה. אולם למרבה הצער המקרה הזה אינו מייצג, ולמעשה רק עשרה אחוזים מהדיווחים למרכזי הסיוע על פגיעות מיניות בילדים מגיעים מגורמים טיפוליים, כמו גורמי החינוך, הבריאות או הרווחה (השאר מגיעים מהנפגעים עצמם או מבני משפחה). רוב אנשי המקצוע העובדים בסביבת ילדים ובני הנוער אינם מודעים לסימני האזהרה במקרי התעללות. הם אינם מודעים לממדי התופעה ולתפקידם כסוכני שינוי פוטנציאליים. רק עשרה אחוזים מהם יודעים לזהות ולפנות ולבקש עצה.
בדיוק כמו קורס “עזרה ראשונה”
כשילד או ילדה עוברים גילוי עריות, המסגרת המשפחתית אינה מהווה עוד כתובת ומקלט. גם נערים או נערות שנפגעים מחוץ למסגרת המשפחתית עלולים להסתיר זאת דווקא מההורים, ולנצור בקרבם את הפגיעה. לשמחתנו, ילדים ובני נוער במדינת ישראל נמצאים באחריות מערכת החינוך 24 שעות ביממה, ורבים מהם שוהים ומטופלים במסגרות נוספות. אותם אנשי מקצוע שפוגשים את בני הנוער – המורה, העובדת הסוציאלית, הרופא או האחות – חייבים להיות ערוכים להוות כתובת חלופית לקריאה לעזרה. לפני כשנתיים התגלה מקרה של התעללות מתמשכת בילדה, שמשפחתה לוותה לאורך שנים על ידי גורמי הרווחה. אולם העובדת הסוציאלית לא זיהתה שהילדה עברה בבית התעללות מינית. למה? כי היא לא הוכשרה לכך.
זו בדיוק הסיבה להצעת החוק שהעליתי, הקוראת לחייב מוסדות להכשרת אנשי מקצוע מתחומי החינוך, הרווחה והבריאות לעבור הכשרה מיוחדת לזיהוי ודיווח על התעללות בילדים. לא מספיק להיות עובדת סוציאלית, לא מספיק להיות מורה או יועצת חינוכית, ולא מספיק להיות רופאה. אפילו לא רופאת ילדים. אף אחד מהם לא עובר הכשרה מתאימה לזיהוי, איתור וגילוי מקרי פגיעה המינית. וזה לא כזה מסובך. זה לא עולה כסף למשק, מכיוון שאנחנו מכשירים אותם ממילא. אם בתי ספר להוראה המכשירים מורים מחייבים כל מורה לעבור קורס בעזרה ראשונה כדי לקבל רישיון, אין שום סיבה שהם לא יחויבו בהכשרה כזו. באותו אופן, זה אבסורד שרופא צריך ללמוד שבע שנים ולעבור ארבע שנות התמחות, אך אינו צריך ללמוד לזהות התעללות מינית בילדים.
גם אנשי המקצוע המסורים ביותר, עם כל הכוונות הטובות, עלולים לפספס מקרים של התעללות אם לא יעברו הכשרה מיוחדת ומותאמת לכך. לא תמיד ילד או ילדה, ואפילו נער או נערה, מסוגלים לומר במילים: “פוגעים בי”. ישנם תמרורי אזהרה אחרים, ורק מי שלומד לקרוא אותם – יודע כיצד לזהותם וכיצד להגיב אליהם.
הנתונים מדברים בעד עצמם: בשנת 2010, למשל, התקבלו מבתי החולים ומקופות החולים בארץ רק 117 דיווחים על פגיעה מינית בנערות בנות 18-13. כל נערה פוגשת רופא בשלב זה או אחר, אך כיום אין כל ביטחון לכך שאותו רופא ידע להבחין במקרים של פגיעה. גם אם יבחין בכך, ואפילו אם הנערה תספר לו על כך בעצמה, לא בטוח שהוא ידע כיצד לפעול בעניין תוך מניעת פגיעה נוספת (כזו הנגרמת מהתייחסות לא רגישה לקורבן).
בניו יורק, למשל, רופאים ופסיכולוגים חייבים לעבור הכשרות בזיהוי ובדיווח על מקרי התעללות בילדים, כדי לקבל רישיון או לחדש רישיון. גם אנחנו כאן צריכים להתעורר, ולא לחכות ששיעור הפגיעה המינית בישראל יעבור את זה של ארה”ב כדי לנקוט במדיניות דומה.
נכון לכתיבת דברים אלו הצעת החוק שלי, שהוצגה לפני כשבוע וחצי בוועדת השרים לענייני חקיקה, טרם זכתה לתמיכת הממשלה. יחד עם זאת, ישנה הסכמה עקרונית על הצורך בהכשרה מהסוג הזה. אני מקווה מאוד שכבר בעתיד הקרוב יקבלו כל אנשי המקצוע הרלוונטיים את הכלי החשוב הזה לידיהם, כדי שיעניק להם סיוע בהגנה על הילדים של כולנו.
מדריך חובה לכל נערה: אמצעי זהירות מפני תקיפה מינית במקום הבילוי
אמא שואלת: “בתי מפחדת מאוד לעבור תקיפה מינית ברחוב, איך אוכל לעזור לה”?
אונס וירטואלי: פגיעה מינית יכולה להתרחש גם באמצעות הרשת החברתית