רבים מהספרים העכשוויים לנוער ניזונים מתרבות הפייסבוק ומתרבות הקומיקס ושונים כל כך מהקלאסיקות המשמעותיות שעליהן גדלנו אנחנו. “אין בספרים האלה כמעט כלום”, אנחנו ממלמלים לעצמנו, אך מתנחמים בעובדה ש”לפחות הילד קורא משהו”. האם עלינו להסתפק בכך?
שבוע הספר בעיצומו, אך כיאה לעם הספר הוחלט הפעם להרחיב את החגיגות לחודש שלם של עידוד קריאה. כן, דווקא מכיוון שאנחנו חיים בעידן דיגיטלי, שבו בני נוער האוחזים בספר ולא בסמארטפון הוא מראה נדיר יחסית, מתחזקת המגמה לעודד קריאה בכל דרך. אבל מה? להורים שמעלעלים בשנים האחרונות בספרים החדשים שמיועדים למתבגרים נכונה הפתעה: ספרים מעמיקים ובדרך כלל רבי מלל כמו “אליפים”, “הנסיך הקטן” או סדרת “אל עצמי” של גלילה רון-פדר מפנים את מקומם בעיקר לטובת ספרי קומיקס וספרי פרוזה המבטאים היטב את הדור הדיגיטלי, המהיר, המסמס והמצייץ (שלא לומר חלילה שטחי ורדוד). בין המוּכרים בהם: “יומנו של חנון”, “אייבי ובין”, ספרי “פיניאס ופרב” ואפילו הספר החדש של “הזבלונים” שפורש על עמודיו שלל חידות-בדיחות גועל.
אין שום דבר רע בספרי הומור קלילים, המשתלבים היטב עם תרבות הסמארטפון של הדור הבא. השאלה היא האם די בכך, ועד כמה נמוך אפשר לרדת? האם כשאנחנו אומרים לעצמנו שאחרי הכול “הם בכל זאת קוראים” יש לכך איזשהו ערך, אם איננו מצליחים לגרום להם לקרוא אפילו ספר משמעותי אחד? שאלנו שני סופרים ישראלים מוערכים, הכותבים לבני נוער, מה הם חושבים על העניין. התשובות לפניכם.
יונתן יבין: “כל ילד יגלה את טעמו האישי, וגם אם הוא אינו נשגב – הוא ראוי ומותר”
“הקריאה היא מומלצת גם אם הספרות אינה ספרות קאנונית. נער/ה אוחז/ת בספר זה לא מצב טריוויאלי, ולכן קל יותר לשכנע את בני הנוער להחזיק בידיהם ספר פופולארי ולקרוא בו, ורק לאחר מכן לעבור לספר טוב יותר. לטעמי, בני נוער שקוראים ספרות שאינה מאתגרת ואינה מספקת את החושים ואת חוויות הקריאה, בשלב מסוים כבר לא יסתפקו בה. בניגוד למה שנהוג לחשוב, בני הנוער הם סקרנים יותר מאשר המבוגרים, ולכן סביר להניח שהם יחפשו דרך לספק את סקרנותם בדמות ספרות גבוהה יותר.
“אם אי אפשר למכור לבני הנוער מיד ספר כמו ‘אליפים’, אז אפשר למכור להם תחילה ספרים קלים יותר – שאין להתבייש בקריאתם. מכיוון שבני הנוער מושפעים מלחץ חברתי, אם הם קוראים ספרות בינונית ולא מאתגרת הם מהר מאוד יקבלו פידבק מהחברים האורייניים יותר (‘אתה חייב לקרוא את…’), ודרכם להיחשף לעולמות חדשים.
“אני מודע לכך שבקצה הסקאלה ישנם ספרים שחצו את הגבול והם כבר מתחת לבינוניות, כלומר ספרים עילגים שעלולים אפילו לגרום נזק. אכן יש ספרות נחותה, אך ניתן לעזור לקוראים הצעירים בעזרת הדרכה נכונה.
“בעיניי, אם בני הנוער כבר לוקחים ספר ליד הרי זה מבורך, כי לא כולם מיד נמשכים מטבע בריאתם לספרות טובה. מה גם שרוב ספרות הנוער שנחשבת בעינינו גרועה היא לא באמת כזו גרועה.
“סוגיה נוספת שאני עוסק בה בספריי, וספגה ביקורת, היא הבאת היבטים של אלימות כפי שהם משתקפים בחברה – אל תוך הספרות. נפשם של בני הנוער רכה הרבה פחות ממה שנהוג לחשוב. בספריי, כשנערים ‘הולכים מכות’ אז יש תיאורים אלימים, אך התיאורים הללו מתגמדים לעומת מה שהנוער חווה במציאות היומיומית. ספרות היא דרך לגיטימית להתמודד עם חוליי החברה, גם כשמדובר בספרות לנוער, ולכן היחס המתחסד הזה – כאילו מה שלא כתוב אינו קיים – לא מקובל עלי. איני רואה סיבה כלשהי לחסוך מבני הנוער ספרות כלשהי. כל ילד ונער יגלו את טעמם האישי, וגם אם הוא אינו נשגב – הוא ראוי ומותר”.
יונתן יבין הוא סופר ילדים ונוער, עיתונאי ומנחה סדנאות כתיבה (בין ספריו: “זהבים”, “השכונה שלנו”, ועוד)
ליאת רוטנר: “תנו לו את הטוב ביותר, את הזבל תשמרו לטלוויזיה”
“סדרת ‘קפטן תחתונים’, ‘המדריך של צ’רלי ג’ו ג’קסון איך לא לקרוא’, ועוד ועוד…אם אמשיך לנקוב בשמות הספרים הרדודים הללו למעשה אביא לכם רעיונות גרועים נוספים איך לגרום לילד שלכם לקרוא בכל מחיר. אז מצטערת, אבל לא. יש הבדל עצום בין להתפשר על רמת הקלות של ספר, או אפילו ללכת על הגרסה העדכנית והמתורגמת-מחדש של ספר קלאסי עב כרך, לבין לרכוש את הזוועה הזו שהזכרתי קודם לכן.
איני מתיימרת לייצג את הספרים האיכותיים. לחלוטין לא. בעידן האינטרנט והגירויים המהירים, אך טבעי שילד יתקשה יותר בקריאת טקסט ארוך ומורכב, מאשר מה שיכולנו לצפות ממנו לו חי נניח 50 שנה קודם. אין ספק שצריך להתאים את הספרים לילדי האינטרנט בדרכים יצירתיות – ספרים דיגיטליים, אולי בשפה מודרנית, אולי בשימוש רחב בוויזואליה ובחלוקה רבה יותר של הטקסט. אבל תעשו טובה, אל תיכנעו ותתנו להם לקרוא זבל. כל הרעיון בקריאה הוא לפתח את המוח, לא לסתום אותו. ספר שמלא בניבולי פה ולעג מוחצן ויהיר כלפי הורים ומחנכים, ומכיל יותר ציורים ושפת רחוב מכל דבר אחר – לא מקרב אתכם למטרת הקריאה בשום דרך. המטרה הופכת להיות: ‘לגרום לילד לקרוא אותיות מודפסות על נייר העשוי עץ’, ותו לא.
“איפה החייאת העלילה בראש באמצעות הדמיון?, איפה פיתוח השכל באמצעות שרטוט עצמאי של מה שמתואר במילים בלבד?, איפה השפה שנעשית עשירה יותר ומוצאת שימוש רחב יותר במילים (גם חדשות) ועולם שלם חדש?
“אז בבקשה, לא. לא בכל מחיר. המטרה שלנו אינה לגרום לילד לקרוא מתוך נייר מודפס, הוא בהחלט יכול לקרוא ספר איכותי בהנאה רבה דרך המדיה הדיגיטלית והאינטרנטית. אין כל פסול בכך. הוא בשמחה גם יכול לקרוא רק חצי ספר, אם הספר ארוך ומייגע עבורו. אבל לא את הגרסה המקוצרת-של-הקיצור-של-הקיצור של ספר קלאסי איכותי. תנו לו את הטוב ביותר. שיקרא מתוך זה מה שהוא רוצה, כמה שהוא רוצה, שידלג על עמודים, שירפרף למה שמעניין אותו. אבל את הזבל שמרו לטלוויזיה (אם אתם זקוקים לו), ולא לעולם הספרים”.
ליאת רוטנר היא סופרת ילדים ונוער ועורכת עיתון הילדים “אותיות” (בין ספריה: “מאלדר – קסם הקמע”, “הרמת מסך”, ועוד)
תרבות בני נוער: טרנד הערפדים בספרות ובקולנוע
