fbpx

האם לסמוך עליה?

האם לסמוך עליה?


שוב התאבדות, שוב נערה, שוב סרטון עירום, שוב חרדת אם

 הידיעה על התאבדות הנערה מאיטליה לכדה הבוקר את עיניי. שוב נערה צעירה עוברת התעללות בעקבות תצלום עירום שלה שרץ ברשת, ושוב הכאב וההשפלה כה עצומים שהיא אינה עומדת בהם. זה בטח לא המקרה הראשון וכנראה שגם לא האחרון, אבל כל ידיעה כזו עדיין מוציאה אותי מאיזון. הפחד שאני מרגישה בלב, הקבס בגרון ותחושת החמיצות שעולה בפי הם תוצאה של דבר אחד:  חרדה גדולה. ואם נקרא לילד בשמו זו אינה סתם חרדה אלא פאניקה במיטבה. כזו שסוחטת ממך כל נשימה, ומשאירה אותך עם דפיקות לב מואצות. כי לא משנה מה ינסו לעשות: יאשימו את פייסבוק, יפנו חצים מאשימים לעבר הורי הנערה, לעבר מערכת החינוך, או לעבר החברים של הקורבן, שום דבר לא ירגיע את הפחד שלנו כהורים.
כל ידיעה כזו מציבה אותנו בתחושה מסוימת של חוסר אונים. ככל שהילדים שלנו מתבגרים, כך נהיה לנו קשה יותר להגן עליהם. אנחנו כבר מכירים את כל כללי הזהירות ברשת, כל מה שראוי וחשוב לעשות. ומרוב שהכללים וההסברים האלה חוזרים על עצמם אנחנו כבר יודעים לדקלם אותם בעל פה. ייתכן שאנחנו גם מיישמים אותם על בוריים. אנחנו מדברים עם הילדים על כל מקרה אקטואלי (ואז זוכים לתגובה, כמו: "טוב, תעזבי אמא, זה קרה באיטליה, מה קשור עכשיו?"); מבקשים להיות חברים שלהם בפייסבוק כדי לעקוב אחריהם בלי שיבחינו בנו ("את רצינית?! את תהיי חברה שלי? אולי גם אבא רוצה? חחח…סתם, אין לי בעיה עם זה); שמים להם תוכנת מעקב ברשת (ברגע שיתפנה לי קצת זמן אני מבטיחה להתקין אחת כזו); והופכים לערניים במיוחד לכל סימן חריג בילד ("את נראית חיוורת בזמן האחרון, קורה איתך משהו?).

אבל בתוך תוכנו אנחנו יודעים להודות באמת. אנחנו יודעים, שגם אם נדבר איתם שוב ושוב אין ערבויות לכך שזה יעזור. אנחנו יודעים שגם אם הם מהנהנים בראשם ונראה לנו שהם מקשיבים ומבינים, אנחנו לא משוכנעים שהם באמת הבינו או שהראש שלהם במקום אחר. שד קטן מטריד אותנו כל הזמן בשאלה: האם הם באמת ידעו להסתדר בכל מצב?, האם הם באמת ידעו לשמור על עצמם ולא לעשות שטויות?, האם היא באמת לא תענה לזרים שינסו לשוחח איתה בצ'אט?, האם היא מבינה עד הסוף אילו תמונות אפשר להעלות בפייסבוק ואילו מוטב לגנוז – גם אם התנוחות והפוזות שבה היא מצטלמת הן בגדר בדיחה פרטית עם חברה?
כל השאלות האלה הן לא שאלות נעימות. הן מפחידות, מעיקות ומכרסמות. הן נוגעות במהות שלנו כהורים ומציבות אותנו, כמו תחת נורה אדומה ענקית, בפני השאלה הגדולה ביותר: עד כמה נוכל להגן על ילדינו המתבגרים? אנחנו כבר מתחילים להתגעגע לזמנים שהם היו בני שנה עד חמש, כשהיינו צריכים לדאוג שהם לא יפלו או יפצעו, ושלא יפחדו ממכשפות ושדונים. עכשיו אנחנו כבר לא צריכים להגן עליהם מפני הדמיון, אלא מפני העולם הממשי. עם כל האכזריות שבו. ולא תמיד אנחנו מסוגלים לעשות זאת בכוחות עצמנו. חוסר האונים הזה, יחד עם החרדה שמגיחה בעוצמה כל פעם מחדש, מרגישים לי כמו דקירת סכין. הידיעה הזו, שאין לך ודאות בהגנה על הילד, מכאיבה בבטן הרכה שלנו. בעצב הכי חשוף. זה בדיוק השלב שבו אנחנו נאלצים להפנים את העובדה שאין מנוס מלשחרר את הילדים שלנו ולסמוך עליהם. וזוהי למעשה השורה התחתונה – מה שנשאר אחרי שהפאניקה דועכת ומצליחים לחשוב בהיגיון. האם אתה סומך על הילד/ה שלך?

לטור הקודם של נירית: מפת החינוך זה טוב או רע?

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה

מאמרים נוספים

אקטואליה

משפיעניות רשת בקמפיין מניפולטיבי

איך עלינו להגיב לקמפיין הרשת החדש ומעורר התרעומת הקורא לנשים לשמור נידה? מה השיעורים שיש ללמוד ממנו ומה הם נושאי השיחה שנרוויח מהם אם נביא אותם לשולחן ארוחת הערב המשפחתית?

משפיעניות רשת בקמפיין מניפולטיבי

איך עלינו להגיב לקמפיין הרשת החדש ומעורר התרעומת הקורא לנשים לשמור נידה? מה השיעורים שיש ללמוד ממנו ומה הם נושאי השיחה שנרוויח מהם אם נביא אותם לשולחן ארוחת הערב המשפחתית?

commentIcon

2 תגובות

  1. נירית
    אני קוראת אותך וקוראת פרסומים נוספים על צעירים וצעירות שמצלמים את עצמם מעורטלים. השבוע גם ראינו את החיילות בתצלום שכזה. אני מנסה להבין למה הם מרגישים את הצורך להצטלם כך? מאיזה מקום זה בא?

    נראה לי נכון יותר שעלינו לחנך ולהסביר דווקא בנקודה הזו – שהזמינות הבלתי מוגבלת של המצלמה, עלולה להיות מסוכנת ויש לתת את הדעת על כך דקה לפני שלוחצים על לחצן הצילום….
    תודה.

    1. הי ריקי, לדעתי הן פשוט חושבות שמדובר באקט אינטימי ולא מעלות בדעתן שהתמונה תגיע לידיים הלא נכונות. אני חושבת שגם אלו שמפיצים את התמונות לא מבינים את ה"כוח" שהם מפעילים ואת ההשלכות הנוראיות שיכולות להיות לכך. לכן לדעתי, הדרך להתמודד עם התופעה היא הסברה של ההורים והצוות החינוכי (יש לנו כתבות על כך באתר), הן לבנים והן לבנות. מצד שני, יש הורים שהולכים רחוק מדי עם הכללים האלה, מכיוון שהחרדה מציפה אותם וגורמת להם לערוך מעקב וחקירה אובססיביים אחר הילדים. להם מיועד הפוסט הזה.

סגור לתגובות.

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.