fbpx

“איזה אפס אני”

"איזה אפס אני"

 

רצוי שהילד שלכם יגיע לגיל ההתבגרות כשהוא מצויד בהערכה עצמית רבה לצד אופטימיות, כדי שיוכל להתמודד כראוי גם עם כישלונות. אבל אם זה לא קרה, עדיין יש מה לעשות. מדריך להורים למתבגרים שלא מאמינים בעצמם (הורים, שימו לב, לפעמים גם אנחנו בעצמנו קצת כאלה)!

 

“אני כזה אפס, חרשתי לבחינה הזו, למדתי כל משוואה אפשרית, ובכל זאת נפלתי. עכשיו בטוח יעיפו אותי מחמש יחידות”, זה מה שדרור אמר לאמו רותי כשחזר הביתה עם תוצאת הבחינה במתמטיקה בידו. כל מילת ניחום שאמו ניסתה להוציא מהפה נהדפה בתגובה: “אני כזה אפס”. בשבוע שעבר היא באה להתייעץ עמי: “מה עושים עם ילד מתבגר שמרגיש כישלון ואין שום דרך לעודד אותו?”, ביקשה האם להבין.

הרגשתו של דרור לגבי עצמו לא מתחילה מהכישלון במבחן במתמטיקה, אלא הרבה שנים קודם לכן, כאשר החל להפקיד חוויות ב’בנק החוויות’ שלו. הילדים שלנו מגיעים לגיל ההתבגרות כשסגנון החיים שלהם מעוצב למדי. בנוסף לאופי שהילד נולד עמו (כלומר הטמפרמנט), ישנם שלושה גורמים המשפיעים על עיצוב אישיותו: האווירה המשפחתית שבה הוא גדל, מיקומו במשפחה מבחינת סדר הלידה וגישות החינוך הנהוגות בבית.
ילד שגדל בבית שבו שודרו לו ציפיות גבוהות מאוד, חווה אכזבה וכעס כשלא הצליח לעמוד בהן, נענש והרגיש שהוא “מתקבל על תנאי” במשפחה שלו, יכול לפתח אחת משתי התכונות הבאות: להפוך להיות מתבגר מרצה שמתאמץ לעמוד בציפיות של הוריו וסביבתו (התנאי הצר שלו לשייכות יהיה ‘רק אם אני מצליח/בסדר/עונה על הציפיות אז אני מתקבל על ידי הדמויות המשמעותיות של חיי, כלומר הוריי’). או שהוא יכול להפוך למתבגר שבוחר מראש, באופן בלתי מודע כמובן, שלא להילחם, כי ממילא הוא לא יצליח (מה שיכול לבוא לידי ביטוי בהיותו טיפוס פסיבי, נמנע או לחוץ, שמוגדר על ידי החברה כילד שאינו משתדל וחסר אנרגיות).
לעומת זאת, ילד שגדל באווירה מאפשרת, המקבלת התנסויות כמעבדת ניסוי ומשדרת לו שהוא אהוב ושמקבלים אותו ללא תנאי, שהתאפשר לו לחוות חוסר הצלחה כחלק מהתקדמות וצמיחה ולא כמו ‘סוף העולם’ – סביר להניח שיוכל לצאת לחיים כשהוא מצויד בחוסן נפשי וביטחון עצמי. אלו יאפשרו לו להתמודד כראוי עם מצבי כישלון או חוסר הצלחה, בלי שירגיש שהם ‘מפילים’ אותו.

[fancy_box]

לגזור ולשמור: הערכה עצמית

  • ילד מעוּדד מפתח שלושה א’-ים: אמונה, אומץ ו-אופטימיות
  • ילד מיואש מפתח שלושה פ’-ים: פקפוק (בעצמו), פחד (לנסות), ו-פסיביות

אמנם כל ילד נולד עם הטמפרמנט שלו, אך כהורים יש לנו יכולת השפעה רבה: האווירה המשפחתית והגישה החינוכית בבית, לצד המודל ההורי, עשויים לסייע לילד רבות. באמצעותם נספק לילד אמונה עצמית, שתעניק לו את האומץ לנסות ותאפשר לו לפתח אופטימיות.

[/fancy_box]

אמונה, אומץ, אופטימיות

כמו תמיד כשמדובר בחינוך ועיצוב אישיות, למודל ההורי (דוגמה אישית) יש משמעות רבה. דרך ההתמודדות של ההורים עם אתגרי החיים משפיעה על אופן ההתמודדות של ילדם בעתיד. לדוגמה: ילד שחווה את אמו מאוכזבת מעצמה בכל פעם שהעוגה לא תופחת ומחליטה שלא לאפות שוב, או אבא שטועה בניווט וכועס על עצמו או על הג’י-פי-אס (או על אמא) – עלול לפתח תפישת עולם שלפיה “אסור לטעות בחיים”.
אפשר להמשיל את החוויות שאנחנו צוברים בשנות הילדות לבנק שממוקם בתוך הלב שלנו. בבנק הזה אנחנו מפקידים חוויות מהחיים, וככל שנאסוף חוויות מעודדות (כלומר התייחסות חיובית ומצמיחה לחוויה, לצד גבולות וסמכות) כך יתגברו תחושות הביטחון וההערכה העצמית. לעומת זאת, אם בבנק יצטברו לנו חוויות מייאשות, התוצאה תהיה הרגשה רעה לצד חוסר ביטחון ופחד מפני כל כישלון.

הזדהות עם קבוצת השווים

עם בנק החוויות הזה הילד שלכם מגיע לגיל ההתבגרות – גיל מטלטל ממילא, המאופיין בשינויים פיזיולוגיים, קוגניטיביים, הורמונאליים וחברתיים. גיל ההתבגרות טומן בחובו פוטנציאל לצניחה בתחושת השייכות. המתבגר שואל עצמו “מי אני? לא קטן, לא גדול”, ובעולם של דמויות טלוויזיוניות זוהרות ומושלמות, שהוא לא מצליח להיות כמוהן, הוא עלול להרגיש לא שייך. התחושה שהוא כבר אינו ילד, ויחד עם זאת גם אינו מבוגר, היא כמו של מישהו שנעקר מארץ הילדות אך עדיין אין לו ארץ אחרת. גם מבחינה חברתית המתבגר עלול לחוות טלטלות (בייחוד אם ניחן ברגישות גבוהה מאוד), והמטען שעמו הוא מגיע מילדות עשוי לסייע לו או לחילופין לעכבו בהתמודדות עמן. בנק שיש בו חוויות מעודדות רבות יותר, יסייע לילדכם לחוות כישלונות בלי להתרסק מהן – וזאת בזכות ה’רזרבות’ של עידוד ואמפתיה.

יש גם את “בנק הרגשות”: שיעור באינטליגנציה רגשית 

הוא צריך לבחור מגמה בתיכון, איך תוכלו לעזור לו להחליט? 

“תשלומי הורים” מזיקים למערכת החינוך ומעצימים פערים חברתיים

כדאי לתת את הדעת גם להבדל הקיים בין המינים. בנים שמתבגרים מוקדם יחסית יהיו בדרך כלל מרוצים יותר, מקובלים יותר ובעלי ביטחון עצמי רב ביחס לבני גילם. ההתפתחות המוקדמת מקנה להם יתרון, מכיוון שגבריות בחברה שלנו קשורה לספורטיביות, לכוח ולאסרטיביות – תכונות מוערכות בחברה. דווקא בנים שהתפתחותם הפיזיולוגית מתעכבת עלולים להרגיש כישלון וחוסר ביטחון. אצל בנות, לעומתם, זה בדרך כלל עובד הפוך: אלו שמתבגרות מוקדם יחסית (קבלת וסת למשל) עלולות להרגיש רע יותר עם עצמן וחסרות ביטחון, ואילו בנות שמאחרות להתפתח הן לעתים קרובות משוחררות יותר, פתוחות, חברותיות ומקובלות בחברה.
אז מה יכול להיתפס ככישלון בעיני מתבגרים ומתבגרות? “יש לי פצעונים“, “נכשלתי בבחינה”, “לא הצלחתי להבקיע גול בכדורגל”, “לא הולך לי עם בנות”, “השיער שלי לא ארוך/חלק מספיק”, “הבנים לא מחזרים אחריי”, ועוד ועוד. קבוצת השווים היא הקריטריון העיקרי עבור המתבגר, שבאמצעותו הוא בוחן האם הוא עומד בסטנדרטים, האם הוא מספיק “שווה” או “מוצלח”. קבוצת השווים מכתיבה את הנורמות העכשוויות של בני הנוער, מייצרת נושאים להזדהות וחיקוי בכל התחומים, ומחליפה במידה רבה את דמות ההורים. החברים הם אלו שמשמשים כעת למתבגר כתומכים, מקבלים, מרגיעים, מאששים את הדימוי העצמי ומייעצים. בכל מצב שבו המתבגר מרגיש שהוא אינו שווה להם, מתעוררים אצלו הרגשת כישלון והפחד להיכשל.

הקניית ביטחון עצמי בגיל העשרה

אין ספק כי קשה יותר לשנות תפיסות עולם וסגנון חיים בגיל ההתבגרות, אך לפי התיאוריה האדלריאנית בכל גיל ניתן לבצע שינוי. אם אתם הורים למתבגר שמפחד להיכשל, שמצב רוחו מיטלטל בהתאם להצלחותיו או כישלונותיו, יש כמה דברים שתוכלו לעשות:

  • עודדו אותו לעצמאות ונשיאה באחריות: הפחדים שמאפיינים את המתבגר ולא פעם מנהלים את התנהגותו קשורים במעבר בין תלות לעצמאות. המתבגר חרד  מפני השאלה “איך אסתדר שם לבד בעולם?”, ולכן בדומה לתינוק זוחל, שמתרחק מאמו ואז נבהל וחוזר ל’תדלוק’ בזרועותיה, הוא נסוג בתנועת מטוטלת בין בגרות ואחריות לבין ילדותיות ותלות. בסופו של דבר, המעברים הללו חיוניים להשגת האיזון בין עצמאות לבין יכולת לקשר אינטימי. כדי שיוכל להתקדם, המתבגר זקוק לידיעה שהוא יכול לצאת לעולם ולחזור בבטחה אל ה”קן” – כשהוריו תומכים הן בניסיונות לעצמאות והן בחזרה לחיקם. אולם זכרו כי עצמאות ואחריות הם שני צדדים של אותו מטבע: אם נפלת ונכשלת  – המכה היא שלך, אם הצלחת – הפרס הוא שלך.
  • אפשרו לו להתנסות (ולהיכשל), תוך הבעת אמפתיה: אל תמהרו לבקר, להזהיר ולמנוע. במקרה שהמתבגר נכשל, במקום למהר ולהוכיח אותו הביעו אמפתיה (“ואוו, אני מבינה שלא קל לך”, ואפילו: “אני לא חושבת שהפצעון שלך בולט, אבל אני יכולה להבין כמה הוא גדול בעינייך”).
  • אפשרו לו לבטא את עמדותיו, כדי שיוכל לגבש את זהותו: כשאתם מתווכחים עם המתבגר, נסו לתת לו “פייט” טוב ולאפשר חילוקי דעות, אך היזהרו מלהשפיל אותו או להציגו באור מגוחך. תפקידנו כהורים הוא לחזק את המתבגר בבניית זהותו, ואילו השפלה או עלבון יפגעו בתהליך עדין זה.
  • כבוד הדדי וקבלת השונה: למתבגרים אין עדיין וסת שיעזור להם למקם את החוויות באמצע, ולכן זה טבעי שהם חווים את העולם כקצוות. תפקיד ההורה הוא להכיל את ילדו, תוך מתן כבוד (“בוא נשמע את דעתך”), ורצוי להימנע מוויכוחים נסערים ומתגובות קיצוניות. כמו כן חשוב שנקבל את השוני ונפנים את העובדה ‘הילד שלי לא הולך להיות בדיוק מה שעיצבתי. אני, ההורה, אקשיב, אבין ואקבל אותו – קבלה ללא תנאי’.
  • מודל הורי: הניחו למתבגר שלכם למרוד, אך באופן שמאפשר לו לצמוח. היו אמפתיים ומכילים כשהוא נכשל או לא עומד בציפיות שלו ושלכם, והוו עבורו מודל לחיקוי. איך? תראו איך אתם בעצמכם צומחים מכישלון, כשאתם מאפשרים לניסיון להפוך ללמידה.

 
הכותבת היא יועצת משפחתית, מדריכת הורים ומרצה, MA במינהל החינוך, עד לאחרונה מנהלת אקדמית במכללת לוינסקי לחינוך

commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.