fbpx

היציאה לרחובות ממחישה לכולם מהי דמוקרטיה? תחשבו שוב. לא סופרים אותנו!

היציאה לרחובות ממחישה לכולם מהי דמוקרטיה? תחשבו שוב. לא סופרים אותנו!

 

נירית קוראת לממשלה להתחיל לראות אותנו, אחרת יהיה כאן רע

על אף ההבטחות וההצהרות הרבות, יום הדין לא חסך מאתנו פגיעה גם בתקציב החינוך. והפגיעה קשה כל כך לא רק בשל המהלומה שחטפה מערכת החינוך באופן ישיר, אלא גם בשל הפגיעה המשמעותית בכיס של ההורים – פגיעה בעלת השלכות שלילות על התלמידים ועל המערכת, שתוביל בהכרח להעצמת הפערים החברתיים הגדולים ממילא. עם פרסום הגזרות החדשות, ההורים כולם מרגישים שהם חטפו מכה מתחת לחגורה. כמו בוקס חזק ומכאיב בבטן הרכה שלנו, בהווה ובעתיד של ילדינו.

לפני כחודשיים יצאנו באתר ביוזמה שבה קראנו להורים, מורים ותלמידים לכתוב לנו מה בעיניהם דחוף ביותר לשנות ולשפר במערכת החינוך. ביקשנו מהם להיות ה”סייסמוגרף” שלנו בשטח, כמי שחיים את המערכת לאורך שנים ולכן גם יכולים להצביע על הבעיות האקוטיות שמתרחשות בה. הרבה מאוד הורים, מורים ואפילו בני נוער נרתמו לפרויקט, חלקם באמצעות הפייסבוק וחלקם בדוא”ל. חלקם ישבו וניסחו מכתבים מפורטים, השקיעו מאמץ, חשבו על דרכי פתרון, שאבו השראה ממערכות משופרות, מתאוריות חינוכיות. הייתה תחושה של התחדשות באוויר, של תקווה, של שינוי. אספנו את כל המידע, סיכמנו את היוזמה והפנינו את המסקנות החשובות לשר החינוך, הרב שי פירון. ביקשנו את תגובתו. ציפינו לתגובתו. הבטיחו לנו שהוא כבר מגיב. ושוב הבטיחו. וחיכינו. בסבלנות. האמנו שהנה אוטוטו הוא יתייחס. תזכרנו, ושוב חיכינו. אבל עד היום לא קיבלנו ממנו שום תגובה.
עכשיו אנחנו גם מבינים למה. שר החינוך, כנראה בדיוק כמו העם, המתין לראות מה יהיה עם התקציב, והשכיל שלא לצאת בהצהרות ובהבטחות שווא (בשונה משר האוצר שלא חסך מאתנו כאלה). זה אולי גם מה שמסביר מדוע השר מיהר לבצע “שיפורים” קטנים, שאינם נושאים בעלויות, כמו שינוי שיטת המיקוד לבגרויות ושיבוש הסלולרי של התלמידים בזמן בחינות. לא יכולנו שלא לתהות מדוע הוא אינו מפנה את מלוא האנרגיה לדברים הבוערים באמת. לצמצום מספר התלמידים בכיתה; להפחתת תשלומי ההורים והפסקת ההפרטה בחינוך; להשבת הסמכות למורים ושיפור התקשורת שבין הורים-מורים-תלמידים. כי מה הוא כבר היה יכול להגיד? ומה הוא כבר יכול להגיד עכשיו? הגזרות של לפיד יובילו רק להגברת תופעת ההפרטה, להעלאת תשלומי הורים, ולהשארת הצפיפות הבלתי נסבלת בכיתות. ועוד לא אמרנו כלום על עניינים בוערים נוספים הנושאים בעלויות, כמו: בניית כיתות חדשות, שיפור התשתיות והמצב התברואתי בבתי הספר הישנים, רכישת ציוד ממוחשב לטובת התלמידים כדי שיצעדו קדימה בקצב של שאר העולם, ועוד ועוד. ומה לגבי שיפור התקשורת בין התלמידים וההורים לבין המורים? מה לגבי האלימות הגואה? על זה קשה מאוד לדבר במצב של היעדר תקשורת בין ציבור אזרחים למדינה. כי זה בדיוק מה שקורה כאן כרגע: ציבור שלם של הורים, מורים ותלמידים מהלכים בארצם כאילו היו שקופים! אף אחד לא רואה אותם. אף אחד לא שומע מה הם מנסים להגיד בטון נעים. במכתבים מנומסים. אף אחד לא טורח להטות אוזן לעבר הזעקה שנשמעת מבין השורות שהם כותבים. ואתם יודעים מה הבעיה? שאנחנו בעצם לא שונים מאותם “ילדים שקופים” – כאלה שההורים והמורים למרבה הצער לא מצליחים להגיע אליהם, לראות או לשמוע אותם, במשך שנים. בדיוק כמוהם, גם אנחנו מתמלאים בכעס ובתסכול על העולם, מאבדים אמונה ותקווה, מאבדים חיוניות ויצירתיות. חלק מאתנו אף עלולים לפתח אגרסיות – כלפי הסביבה או כלפי עצמם (ראו מקרה משה סלימן במחאה החברתית האחרונה).

הורים רבים שותפים לתחושות הללו. כי הפעם כל הקווים האדומים נחצו, ואני אפילו לא צריכה להסביר לכם למה ולחזור על כל מה שרבים פירטו בפוסטים שרצים בפייסבוק וברשת. השורה התחתונה היא שכולנו מבינים שלא יהיה פה שום שינוי, ושלמעשה הולך להיות פה הרבה יותר גרוע. כולנו מבינים שהתקווה שלנו נרמסה בגסות. קשה כבר להסתיר את העובדה שאף אחד לא שם עלינו – ההורים, המורים, התלמידים. אף אחד לא סופר אותנו, כי אנחנו חסרי צבע. שקופים.
מחר בערב מתארגנת צעדת מחאה, והורים רבים מתכוונים להצטרף אליה. אני מתמלאת עצב גדול על כך שגם השנה זה המצב שאנחנו מגיעים אליו. יותר מכול עצוב לי שבזמן שאנחנו מבקשים לחנך את הילדים שלנו לתקשורת ישירה וכנה, לתרבות שיח ראויה ולדיאלוג, להקשבה ולהתחשבות – אנחנו לא מסוגלים להעניק להם דוגמה אישית. כי בעיניי אין פה שום דמוקרטיה. לא יכולה להיות דמוקרטיה כשלא סופרים אותנו פעם אחר פעם, וזה בדיוק מה שהילדים שלנו רואים.

החינוך מתחיל מלמעלה, וכל עוד הממשלה תמשיך להתעמר בנו זה עלול להמשיך להתגלגל הלאה, לדור הבא (ולממשלות הבאות). אני מבקשת לנצל את ההזדמנות הזו כדי לקרוא לשרי הממשלה לעשות מעשה לפני שחלילה יהיה מאוחר מדי, כי טבעו של תסכול להתפוצץ. אנא מכם, רגע לפני היציאה של הציבור לרחובות נסו לשבת יחד ולחשוב מה בכל זאת אפשר לעשות. האם יש דרך להפסיק להתעלם ולהתחיל לראות את כל אותם אנשים שקופים שחיים בארץ הזאת? לראות בתכל’ס, לא רק בהבטחות שווא? אני מקווה מאוד שכן. אחרת, מאות הורים נזעמים יצאו מחר לרחובות ומאות בני נוער יצפו בהם מן הצד. ואל תגידו לי שככה זה בדמוקרטיה!

עניים ורע להם: במדינה מתוקנת דוח עוני כזה לא היה מוביל לגזרות האחרונות 

תשלומי הורים: המס הבעייתי שרק הולך להתייקר עוד ועוד

יומנם היקר: למה כדאי לעודד אותם לכתוב ביומן ולא רק בפייסבוק?

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.