fbpx

הטרדה מינית: פרשת החשדות נגד עמנואל רוזן קוראת לנו לשוחח עם בנותינו

הטרדה מינית: פרשת החשדות נגד עמנואל רוזן קוראת לנו לשוחח עם בנותינו

 

בקבוצות הנערות של הילה פינקלשטיין אין כמעט מישהי שלא חוותה הטרדה בעלת אופי מיני. אולם לא תמיד הן יודעות לפרש את ההטרדה כפגיעה או כחציית גבול, ובכך אנחנו חייבות לעזור להן. הורים, אל תעצמו עיניים, התפקיד שלכן הוא לא רק לגונן אלא גם להעצים וללמד

 

חשיפת העדויות האנונימיות על הטרדות מיניות מצד איש התקשורת עמנואל רוזן היא מטרידה במיוחד, דווקא בשל העובדה שעיתונאים ועיתונאיות לוחמי צדק – שמיהרו לחשוף את קלונם של אנשים פוליטיים כמו משה קצב וחיים רמון – בחרו לשתוק במשך שנים לנוכח התנהגותו הבלתי הולמת לכאורה של קולגה שלהם. ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?
שנים שאני עובדת עם נערות צעירות מכל שכבות האוכלוסייה, נחשפת לעובדה שרבות מהן חוות הטרדות ותקיפות מיניות ברמה יומיומית. נערות וצעירות רבות אינן יודעות לפרש כהטרדה או כפגיעה את ההערות הסקסיסטיות שהן “זוכות” לקבל בנוגע לצורת הלבוש שלהן או לגופן, את הנגיעות ה”אקראיות” או הודעות הטקסט החודרניות. “זה סתם”, הן אומרות, “הוא לא התכוון, הוא לא יודע איך להתבטא, ככה הוא מבטא חיבה”. לעתים הן ממש מרגישות מוטרדות, אך גם אז הן מעדיפות למשוך כתפיים ולמלמל לעצמן: “טוב, ככה זה. אין מה לעשות, אני אנסה להתעלם, זה בטח יעבור לבד”.

“המורה מלטף אותי בעורף”

חלק מהנשים שהוטרדו לכאורה על ידי רוזן מספרות על חיזור אובססיבי, מעיק, שרק אם היו מספיק חזקות ידעו לעצור אותו בנחרצות. במקרה כזה הן הפסיקו להשיב להודעות הטקסט ברגע שהבינו שה”לא” שלהן מתפרש כמו “אולי” או “כן”, כי מישהו בצד השני לא מקשיב להן. לא רואה אותן. אני מאמינה שאם נעצים את הבנות שלנו מגיל צעיר, נלמד אותן להתמודד עם חיזורים מטרידים וכוחניים, ונעזור להן להבחין בין מחמאה למניפולציה, נעזור להן להתגונן מפני גברים מהסוג של רוזן.
ילדה בת 12 סיפרה לי כי המורה נוהג ללטף אותה בעורף. המגע אינו נעים לה, אך היא לא מעיזה להגיד לו להפסיק, מכיוון שהיא חוששת שתיענש. היא אינה מספרת על כך לאיש, כי היא חוששת שיצחקו לה. היא פשוט מצפה שזה ייגמר. למעשה, היא נוהגת כפי שחונכה לאורך שנים: “להיות ילדה טובה ולשתוק”.
במקרה אחר, ילדה בת 13, יפהפייה ונשית, סיפרה לי שהיא סובלת מהצקות הנוגעות למראה החיצוני שלה. אלו באות לידי ביטוי, בין היתר, בכינויים סקסיסטיים מצד בני כיתתה, כמו “נותנת” או “זורמת”. יש נער אחד בכיתה שהיא דווקא מאוד מחבבת, אך היא חוששת שאם יתהדקו היחסים ביניהם יצופה ממנה מגע גופני – אליו היא עדיין לא בשלה. הנה לכם ילדה-נערה המצויה בסערה סביב גופה ונשיותה, מבלי שתוכל להבין כיצד נקלעה אליה ומבלי שתוכל להפנים את העובדה שאין פגם בהתנהגותה ובאישיותה הפתוחה והלבבית.

סוג של טראומה חברתית

עובדה היא כי נערות צעירות נתקלות בהתייחסות בוטה לסימני הנשיות והמיניות שלהן בבית הספר, ברחוב ובהמשך גם במקום העבודה. ד”ר אפי זיו, מרצה לתולדות האמנות ולמיתולוגיה, מכנה את התופעה הזו בשם “טראומה עיקשת”. כוונתה היא לטראומה חברתית חבויה – דיכוי מתמשך הגורם להצטמצמות העצמי, לבושה ולמלנכוליה. ד”ר זיו מצביעה על כך שהטרדות מיניות, סקסיזם והתייחסות בוטה לחיצוניות של נערה או אישה הן תופעות קיימות ונפוצות בחברה הישראלית, הנתקלת בהתעלמות ובמשיכת כתפיים. כאשר נשיא או גנרל נתפסים בקלקלתם מתעוררת סערה תקשורתית לרגע, אך הרחוב לא משתנה. החברה הישראלית ממשיכה לחשוב שאישה צריכה להתלבש צנוע, ושאם היא הוטרדה היא כנראה פיזרה רמזים מיניים ולכן יש לה אחריות להתנהגות המופנית אליה. כתוצאה מכך נשים לומדות להיזהר. הן חושבות פעמיים איך להתלבש ומה להגיד, ואם מישהו הטריד אותן הן תמיד מאמינות, באיזשהו מקום, שזו אשמתן. לכן הן מסתירות את המתרחש ואינן משתפות איש.
זו המשמעות של “טראומה עיקשת”, לדידה של ד”ר זיו, הנמצאת בכל מקום ומדכאת את החופש של נשים לנהוג כרצונן – אם ביחסים שבין המינים ואם ביחסים עם דמויות סמכותיות בבית הספר או במקום העבודה.
בקבוצת נערות בנות 12 שהנחיתי בנושא התפתחות מינית, נאמר לי על ידיהן כי לתחושתן האמהות שלהן מגוננות עליהן יתר על המידה. אולם גוננוּת היתר של האמהות באה על חשבון שיח אמיתי אודות מיניות, נשיות ומערכות יחסים.
קיימות סיבות רבות להיעדר שיח בין אם לבת בנושאי מיניות ותהליך ההפיכה של הילדה לנערה ולאישה. נכון אמנם שיש אמהות ובנות שנהנות משיח פתוח ובוטח, אך הן בהחלט מיעוט. גם היום. אחת הסיבות לכך קשורה בתהליך ההתבגרות של האם עצמה בחברה גברית, ובקונפליקט שהיא חשה באשר למסרים שעליה להעביר לבתה. מצד אחד, האמהות לא רוצות לחשוף את בנותיהן לאמת המכוערת כדי להגן עליהן, ומצד שני הן מבינות שכל מסר אחר שיועבר לוקה בחסר. אם נגיד להן להיות חופשיות ובטוחות בעצמן אנחנו עלולות לחשוף אותן להערות או כינויי גנאי בוטים, כמו הנערה בת ה-13 שהצגתי קודם לכן. מצד שני, אם נגיד להן להיזהר, הן עלולות להיות מפוחדות, חרדות ומדוכאות. הפתרון הוא להעצים אותן, על ידי כך שנגרום להן להרגיש בטוחות בעצמן מבלי להרגיש אשמות. כי תחושת האשמה היא אחת הסיבות להתבססות הטראומה ולהפיכתה לכל כך קשה לטיפול.

“לבת שלי זה לא יקרה”

בקבוצת נערות בנות 18-19 שהנחיתי באחרונה בנושא הטרדות מיניות, לא הייתה אחת שלא העידה כי נחשפה להטרדה ברחוב או במסגרות הלימודיות. עובדה זו רק ממחישה עד כמה חשוב לשוחח על הנושא, וכי עצם ההתעלמות ממנו היא שיתוף פעולה עם שימור התופעה.
כל אחת מאתנו חייבת לדבר עם בתה על ההתייחסות הסקסיסטית של החברה לגוף ולמיניות, ועל כך שכנשים אסור לנו להשלים עם התופעה הזו. מקרה אקטואלי, כמו החשדות בעמנואל רוזן, הוא הזדמנות מצוינת לפתח עם הבנות שלנו דיון ישיר על הנושאים הללו. מה הן חושבות על העדויות ועל דפוס ההתנהגות המתואר? כיצד הן חושבות שאישה צריכה להגיב בסיטואציה של הטרדה כזו? נכון, זה אולי לא פשוט, אך בהחלט מומלץ, מחויב מהמציאות ועדיף על פני האפשרות השנייה – לעצום עיניים ולקוות שלבת שלי זה לא יקרה.

 הכותבת היא פסיכותרפיסטית העובדת עם נשים, נערות ומשפחות ואמא לשלוש בנות. לאתר של הילה

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

2 תגובות

    1. הילה, כמה שאת צודקת! תודה על מידע החשוב. לי יש שלושה בנים וגם להם יש ממה להישמר. עוד השבוע תתקיים שיחת הסברה!

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.