שרון אדלר יוצאת נגד “מצעד השרמוטות” שיתקיים מחר בתל אביב
ביום שישי, בשעה 11 וחצי בבוקר, תצא מכיכר רבין צעדת השרמוטות המסורתית, כמחאה נגד אלימות מינית ונגד אותו מיתוס שחוק ועתיק יומין הגורס כי אישה המתלבשת באופן פרובוקטיבי לכאורה מזמינה לעצמה אונס. תגידו לי, זה רציני הדבר הזה? האם מארגנות האירוע אינן מבינות שהן מחטיאות את המטרה ולמעשה מחיות מיתוס גוסס באמצעות המצעד הזה? כי בעצם כך שהן “צורחות” שאין קשר בין לבוש חושפני לבין אונס, הן מסיטות את הדיון אל התפל. העקר. הבלתי קיים. כי מה הקשר בין לבוש חושפני לאונס? אין קשר.
רק כדי לסבר את האוזן, הנה קצת נתונים: 80 אחוז מקרב הנאנסות מדווחות כי התוקף מוכר להן, שליש מקרב הנאנסות נפגעו על ידי בן זוג או על ידי בן משפחה. מישהו מעלה בדעתו את האפשרות שזה קרה להן בגלל המחשוף או החצאית הקצרצרה? לחשוב כך זו הרי איוולת גמורה. מעשה אונס הוא מעשה אלימות, שהביטוי שלו הוא מיני. המעשה אינו קשור לפיתוי גבר, אלא לחוסר גבולות ולהתייחסות אל האישה כאל חפץ עם מטרה אחת – לאפשר פורקן מיני ולשחרר תוקפנות אלימה.
מצעד עירומות זו הדרך היחידה?
נכון, ידוע כי רוב נפגעות האונס נוטות להאשים את עצמן, ובמסגרת ההאשמה העצמית הן משחזרות את מה שקרה לפני האונס וסובלות ממחשבות טורדניות של “מה היה קורה אילו”. “אילו לא חייכתי”, “אילו לא שתיתי”, “אילו לא הסכמתי ללכת איתו לחדר”, “אילו לא לבשתי חצאית” או “אילו לבשתי חזייה”. הצורך של הנאנסת להאשים את עצמה נובע מצורך בסיסי של כל אדם לחוש ביטחון קיומי, מכיוון שאין כל סיכוי שהיא תחוש ביטחון כזה אם היא תבין שהאונס פשוט קרה לה, בלי שעשתה שום דבר רע, ובטח לא באשמתה. תחשבו לרגע כמה מפחידה המחשבה הזו, שאני או את יכולות לצאת מהבית, לפגוש בחור או גבר שאנו מכירות או לא, לפלרטט איתו או להימצא עמו לבד במקום כלשהו ו…להיאנס.
כמה פעמים יצאנו עם גברים והגענו עמם למצב אינטימי, אך התחרטנו באמצע הבילוי? לא רצינו ללכת עד הסוף? התנשקנו או התמזמזנו ואמרנו די, לא רוצה יותר, לא רוצה כרגע? לי זה קרה. להרבה מהנשים שאני מכירה זה גם קרה. חלק גדול מאתנו עבר את זה בשלום, בלי להיאנס, מכיוון שהגבר לא היה אלים והיה לו כבוד לאישה ולגופה. אבל תארו לכן שלא. תארו לכן שכל הגברים היו אלימים. מי מאתנו לא יכולה להפוך בקלות לקורבן האונס הבא? האם היא או אני במקרה הזה אשמות? ברור שלא.
מצעד השרמוטות רק מחזק את הבּורוּת של כולנו לגבי אונס. אונס הוא מעשה אלים. הוא לא קשור לחיצוניות, לאמות יופי, ללבוש או להתנהגות פרובוקטיבית. בכך שאנו מתלבשות חשוף איננו גוררות אונס. עם זאת, אנחנו כן עלולות לגרום לעצמנו להרגיש קורבן של פגיעה מינית אם המחשוף שלנו גורם לגברים סביב לנעוץ לגופנו מבטים ובכך לפלוש למרחב הפרטי שלנו. אנחנו עלולות להרגיש פרוצות, במובן המילולי, כלומר שחודרים לפרטיות שלנו כמו דרך דלת פרוצה. אבל זה כבר עניין אחר. אין קשר בין זה לבין אונס אלים.
בצעדת השרמוטות נשים ונערות נקראות להגיע ולצעוד בלבוש מינימלי, רק כדי להראות שהן יכולות ללבוש מה שהן רוצות בלי “להזמין אונס”. האם זו באמת הדרך היחידה להוכיח זאת? האם עלינו “להחפיץ” את עצמנו – כלומר לגרום לכל תל אביב לנעוץ מבטים אל תוך המחשוף שלנו – רק כדי להוכיח את העוּבדה הכל כך בסיסית הזו שאין קשר בין מעשה אלימות מכל סוג שהוא לבין צורת הלבוש שלנו?
אישה יכולה ללבוש בגדים חושפניים מאוד ועדיין לשדר גבול ברור לסובבים אותה. אני מכירה לא מעט נשים כאלו, ערניות וחדות, שיכולות להתלבש באופן פרובוקטיבי, אך להיזהר ולשמור על עצמן מלהגיע למצבים שקשה לצאת מהן. יש לא מעט נשים שנהנות להבליט את חמוקיהן, ועם זאת לשדר: “אני בוחרת את בגדיי ואני בוחרת את הגברים שאיתם אני עושה סקס”. אבל היכולת הזו, להישמר ככל הניתן ממצבים שעלולים לאפשר לה להיפגע מינית, היא יכולת נרכשת הקשורה לאמון של האישה בעצמה ובחושים מחודדים לסכנה. אבל הייתי משאירה את האחריות הזו לכל אישה, ולא קוראת לצעירות ולמבוגרות להגיע לכיכר העיר כדי לצרוח “אני יכולה להיות גם ערומה, ועדיין אסור לפגוע בי” .
יכול להיות, שאצא מחר מהבית ואיאנס. זו לא תהיה אשמתי. זה לא יהיה קשור למה שלבשתי או אמרתי. ואם זה יקרה, ארוץ למשטרה, אתלונן, אטפל בעצמי. כן, זה יכול לקרות, לי. לך. לכל אחת. כי כל עוד האלימות גואה בחברה שלנו, כולנו חשופות לפגיעה מינית. בלי קשר למחשופים שלנו. ושום מצעד שרמוטות לא יוכל לשנות זאת.
הכותבת היא מנחת קבוצות במסגרת “בתים חמים” לנערות בסיכון, מנחת קבוצות של בני נוער בנושא “חיזור אלים”, מטפלת באמנות ומדריכת הורים www.sharonadler.co.il
