הילה פינקלשטיין קוראת לשר החדש לעשות הפרדה בין “מורה” לבין “מחנך” ובין “חינוך” לבין “ציונים”. לא כל מורה יכול להיות מחנך, היא אומרת. איש חינוך חייב להיות בעל יכולת לשוחח עם הילדים בגובה העיניים, לאחוז במערכת הערכים הרצויה ולאהוב חינוך וילדים
אני פונה אליך, שר החינוך, לקראת כניסתך לתפקיד, בבקשה פשוטה: אנא זכור כי אתה ממונה על מערכת החינוך ולא על מערכת הישגים וציונים. החינוך הוא זה שצריך לעמוד בראש סדרי העדיפויות, לא תוצאות מבחני המיצ”ב ומקומה של ישראל במבחנים עולמיים כאלה או אחרים. וחינוך צריך להיות מוענק באהבה, מתוך התבוננות והקשבה לילד, מתוך כבוד אליו ולדעותיו. חינוך גם צריך להקנות לילד ערכים ולהרחיב את נקודת מבטו. נשמע פשוט, אז למה זה לא קורה?
שינוי היחס כלפי הילדים כבר מגיל הגן
מערכת החינוך שעליה אתה ממונה מתחילה את עבודת הקודש שלה כבר בגילאי הגן. בזמן שאנו שולחים את ילדינו הרכים לגנים העירוניים, אנחנו מתפללים לכך שאלוהים עדיין מרחם על ילדי הגן. שם אנחנו מקווים למצוא צוות שיתבונן בילדינו באהבה, ברגישות ובעניין – צוות שלא יהיה עסוק וטרוד רק בהישרדות יומיומית, בהישגים לימודיים ובהכנה לכתה א’, אלא יהיה משוחרר מעמידה ביעדים ויתפנה לילדים עצמם. אנחנו מתפללים לכך שכל ילד יזכה בתחושה שגם אם הגן מלא ב-35 פעוטות, יש מי שרואה אותו ומקשיב לו.
בהמשך הדרך, הילדים שלנו עולים לכיתה א’ ואנחנו מתפללים לכך שהם יזכו לקבל “מחנכת טובה”. אולם מבחינת מערכת החינוך “מחנכת טובה” נמדדת בקריטריון של עמידה ביעדים לימודיים, בעוד שהורים רבים – כמוני – סבורים כי מחנכת צריכה לדעת לחנוך לנער/ה על פי דרכו/ה. על המחנכת להיות מסוגלת להתבונן בילדים, לראות מה היכולות שלהם, ולקדם כל אחד מהם במסלול שלו. עליה ללמדם מתוך אהבה ולא מתוך לחץ. סמכות – כן, אך לחץ לעמידה ביעדים – לא. בינינו, עמידה ביעדים אינה תלויה באמת רק במחנכת, אלא בכל כך הרבה גורמים נוספים, כמו: הרכב הכיתה, התאמת כמות החומר לזמן העומד לרשות המורה, ועוד. על כן, כל אווירת הלחץ הזו היא מיותרת. בשלב הבא הילדים שלנו, שכבר הופכים למתבגרים צעירים, הופכים לתלמידי חטיבת הביניים והתיכון. אז הם פוגשים מחנכים המתוגמלים כספית על היותם מחנכים, שכל אחד מהם מבצע את תפקידו על פי ראות עיניו. הם לא נמדדים ונבדקים על פי האופן שבו הם מחנכים את הכיתה, אלא על פי הציונים. כך אנו מקבלים כיתות מצוינות, שבחלקן שיעורי החינוך מתבטלים באורח קבע לטובת תגבור במדעים ובמתמטיקה. ישנן כיתות שבהן איש אינו רואה צורך לשוחח עם התלמידים על אירועים אקטואליים מזעזעים הנוגעים לחייהם (למשל: המקרה שבו מורה הוכה על ידי אבא בתוך בית הספר, תלמידים שהשחיתו את בית מורתם, ועוד). איש אינו מדבר עמם בתחומי בית הספר, מכיוון שרוב המחנכים אינם נבחרים על פי יכולתם או רצונם לחנך – אלא פשוט כי הם שם.
לא כל מורה יכול להיות מחנך כיתה
על מנת שמחנכים יחנכו, עליהם ללמוד איך להיות מחנכים, כלומר מה זה אומר להיות “מחנך” (או לחילופין עליהם להיות אנשי חינוך מלידה). על כל מחנך להבין את חשיבות החינוך ולעסוק בו באהבה. כי הגיע הזמן שמישהו יגיד בכל רם את מה שכולנו יודעים: לא כל מורה יכול להיות גם מחנך, ולהבדיל – אין זה הכרחי שהמחנכים יהיו דווקא אותם מורים שמלמדים את שאר המקצועות. הקריטריונים הבסיסיים למי שיכול וצריך לחנך את ילדינו הם בראש ובראשונה היכולת לשוחח עם הילדים בגובה העיניים, אחיזה במערכת הערכים המקובלת על רוב החברה הישראלית ואהבה לחינוך ולילדים.
מערכת החינוך היא המקום שבו הדור הצעיר נמצא בשלב המאפשר לנו לעצב אותו, להשפיע עליו וללמד אותו להתבונן גם באחר. הדרך היחידה לבנות חברה המבוססת על סובלנות ואחריות הדדית להוכיח לבני הדור הבא שאכפת לנו ממה שהם חושבים וממה שהם מרגישים – לא רק מהציונים שלהם במבחנים.
אני מאחלת לך בהצלחה, שר חינוך שלי. אתה מקבל לידיך את הפיקדון היקר ביותר, אנא השתמש בו בתבונה.
הכותבת היא אם לשלוש בנות (במערכת החינוך), פסיכותרפיסטית העובדת עם בני נוער ומשפחות
הורים קוראים לשינוי במערכת החינוך-פרויקט “מכתבים לשר החינוך”
3 תגובות
קראתי את דברייך הילה יקרה, קצר, קולע, חודר, אמיתי. נגעת בדפוס נשחק בעיני של מיהו מחנך? כמעט 30 שנה אני מחנכת מתבגרים בחטיבה עליונה ולא מוותרת על הליווי היומיומי של התלמיד וההורה עד לרמת היומיום הארוך’ גם לאחר שעות העבודה הפורמליות. חינוך הוא תהליך. חינוך הוא רצף. לא ניתן לחנך בשעות המשובצות במערכת השעות, חינוך הוא ויתור במובן של אגו/ חינוך הוא סוג של טשטוש בין ההיררכיה המקצועית למקום התלמיד במערכת. בחינוך אין כללים’ אנחנו יוצרים את הכללים שעל פיהם נוביל פריצת דרך. בעיני חינוך הוא: “מנה אחת של שכל ושתי מנות של לב”.
וקצת מארועי השבועיים האחרונים בחינוך כיתתי: חינוך הוא להעיר בבוקר תלמיד שיש לו בעיות קימה ולדבר איתו בשפת האחריות ממקום משתף. כן, אני מעירה בבוקר תלמידים להגיע לבית ספר, יוצרת התנייה ביחד איתם במגרש הערכי. חינוך הוא לעמוד בגאווה מול הערות של קולגות (“אני לא הייתי מעירה…” / “שההורים שלהם יעירו אותם…”).
פרלי ניניו, אמא לארבעה ילדים
הי פרלי, תודה על תגובתך והלוואי שירבו מחנכים עם לב ושכל.
מי כמוני יודעת כמה שוחק לעבוד עם בני נוער במערכת ציבורית, ובכל זאת, עם קצת השקעה במחנך ניתן למנוע שחיקה ולסייע גם לנושאים במלאכה וגם לתלמידים.
את המכתב הזה אני כותבת בדמע, אני אמא לילדים מקסימים נורמלים שאוהבים אתגרים, יצירתיים מאוד אלו הילדים שהמערכת החינוכית הפורמלית לא מאפשרת גמישות עבורם.
חיפשתי שינוי ואני עדיין מחפשת מסגרת שתומכת ואוהבת את הילדים כפי שהם, אלו השובבים שאוהבים לחקור וליצור דברים פשוטים.
שלא מוכנים לשחות בזרם ההגיוני והשיטתי “הנכון” כביכול ששוטף את כולנו .
חז”ל אומרים ,,אדם ניכר בכוסו כיסו וכעסו”, ואני הייתי מוסיפה גם “בכיסאו”.
לפעמים מהשמיים מזמנים לאדם תפקיד ניהולי , ממשלה מסוימת על אנשים , ובכוחו יכול להכריע החלטות משמעותיות.
אני רוצה לפנות אל הצוות החינוכי והמנהלים של המסגרות החינוכיות .
תעשו ככל שביכולתכם לשלב את הילדים “הרגילים” במסגרת בה אתם אמונים.
יש להמציא פיתרון הולם ומכבד להישגים שלהם , לתחומים שבהם – הם טובים כמו מוסיקה, ריקוד, יצירה , ריצה, וטיפוס על עצים.
תאפשרו להם בבקשה להיות י ל ד י ם .
מי יתן ונזכה לחנכם ולגדלם בכל המובנים.
אמא שאוהבת את הילדים יותר מהלימודים.
שמעריכה את הילדות והשובבות
שרוצה לתת להם את המרחב הנכון להתפתחות
בכדי שיוכלו להיות גדולים באמת, ובפשטות.
דקלה יעל אברהם