קץ לאלימות בקרב תלמידים
בשנים האחרונות מערכת החינוך נוטה לאמץ גישות מקרבות של דו שיח ופתרון קונפליקטים ולזנוח גישות של הרתעה וענישה. הגישות החדשות מתמודדות גם עם תחושת הניכור בין התלמידים לצוות החינוכי. העיקרון: להגיד לא לאלימות ללא אלימות
כאשר עולות ונחשפות מסכות מחרידות של התעללויות ממושכות בין תלמידים, ובמיוחד כשמסתבר שתלמידים רבים ידעו על המתרחש במשך חודשים ארוכים ולא אמרו דבר – מערכת החינוך מוכה זעזוע עמוק. כתגובת נגד גל האלימות הגואה עולים קולות לאימוץ תוכנית “אפס סובלנות לאלימות”. מאחורי גישה זו עומדת האמונה שהכישלון נובע מכך שלא עשינו מספיק, וההנחה היא שמשמעת נוקשה עוד יותר וענישה מחמירה עוד יותר יהוו גורם הרתעה משמעותי שיגרום לתלמידים להימנע מהתנהגויות אלימות.
הבעיה היא שאף כי גישה זו מכונה “אפס סובלנות לאלימות”, בפועל היא מגלמת “אפס סובלנות לתלמידים”. מתוך ייאוש ובהיעדר כלים לשינוי תפיסתי והתנהגותי ממשי בקרב התלמידים, גישה זו מבקשת להתמודד עם בעיית האלימות והכוחניות בחברה באמצעות אותם כלים עצמם. במילים אחרות: שבירת כוח באמצעות כוח רב יותר.
לצד הגישה הכוחנית הזו אנו מעבירים לתלמידים לא אחת מסר של אדישות כלפי מעשי אלימות. הנה דוגמה מהחיים: עם כניסתה לכיתה, שומעת מורה אודות אירוע אלים שהתרחש במהלך ההפסקה. מיד היא פונה אל הנער האלים ובסבר פנים חמורות אומרת לו בפני כל תלמידי הכיתה: “גש אלי לאחר השיעור!”. פנייה זו נעשית “מעל ראשם” של תלמידי הכיתה ובעצם משאירה אותם מחוץ לאירוע, כצופים סבילים. המסר העובר לתלמידים הוא כי מדובר בעניין פרטי בין המורה לתלמיד האלים וכי לשאר התלמידים אין כל חלק באירוע אז הם מוזמנים להמשיך לעסוק בענייניהם.
התלמידים אכן מטמיעים את המסר. ובהמשך, כשילד אחר מותקף ממש לידם – הם ממשיכים לעסוק בענייניהם. בנוסף, בהיעדר כלים והכשרה מתאימה, רבים הם הסיכויים שתלמיד שינסה להתערב לטובת ילד מותקף ולהגן עליו, יהפוך בעצמו קורבן לאלימות.
אולם טוב עשו קובעי המדיניות בקביעתם כי שיטה סמכותנית להתמודדות עם אלימות אינה רצויה משום שאינה מקנה לתלמידים “כישורים שיועילו להם בהמשך” (*). זהו צעד חשוב בדרך להצטרפות למדינות המפותחות ולמודות הניסיון, שזנחו את גישת אפס הסובלנות שלא הובילה לתוצאות ראויות בעולם המערבי לטובת מגוון הגישות המקרבות שפועלות “מעבר לאפס סובלנות” (**).
“אחד המנבאים של תופעת האלימות בבית הספר הנו תחושת ניכור בין התלמידים לצוות החינוכי”, מציין דוח המלצות ועדת וילנאי משנת 1999(***). עוד הוא מציין כי “חיזוק הקשר האישי שבין המחנך לתלמידיו חיוני לשם פיתוח של דו שיח ופתרון קונפליקטים ללא אלימות”.
התלמידים כשותפים במערך
גישת “אפס סובלנות” יכולה אולי לתת מענה קצר מועד לבעיית האלימות בבתי הספר, אכן ייתכן כי בשבועות הראשונים אחרי פעולת הענישה תתרחש ירידה ברמת האלימות. אולם בטווח הארוך, כשכולם “ייצאו מההלם”, יפתחו התלמידים האלימים דרכים חדשות ויצירתיות להעלים את מעשיהם ולמגר את “המלשינים” ביד קשה. כך יהפוך בית הספר לסביבה מנוכרת עוד יותר. זאת ועוד, בדרך הזו יינתן מענה רק לכ-15 אחוז ממקרי האלימות – אותם מקרים המגיעים לידיעת המורים. מקרים בודדים אלה יטופלו בכל עוצמת הנוקשות והחומרה שאליהן מטיפה גישת “אפס סובלנות”, ומה באשר ליתר מקרי האלימות (85 אחוז, כאמור) שאליהם המערכת אינה מודעת?
כדי לשבור חרם, לבלום הטרדות מיניות, למנוע אלימות לאחר שעות בית הספר, לעצור שמועות מרושעות, סחיטות ואיומים – לתלמידים נחוצים כלים מקצועיים ומעשיים. עליהם להכיר דרך התמודדות שונה מזו המוכרת להם וכוללת השפלה חוזרת או ניסיון להשיב את כבודם האבוד באמצעות התקפה אלימה. במקום ענישה ואכיפה מוגברת ראוי להקנות להם כלים להתמודד עם האלימות כקבוצה, כחברים בקהילה בית ספרית בהווה וכאזרחים יוזמים ופעילים בעתיד.
תוצריו של החינוך לאדישות לצד היעדר כלים להתמודדות יעילה של הפרט או הקבוצה, ימשיכו ללוות את בוגרי המערכת לאורך כל שנותיהם. תחושת חוסר האונים הזו אחראית לקיומן של סביבות עבודה משפילות רבות, לשגשוגן של תופעות כמו סחיטה (פרוטקשן), נטישת חושפי שחיתויות לגורלם (Mobbing), הטרדה ותקיפה מינית. מקרים כאלה מתרחשים מדי יום בצבא, במקומות עבודה, בקרב אנשי תקשורת ואף במשכן הנשיא. רבים מודעים לקיומן של התופעות, אך הם למדו במשך שנים ש”אין מה לעשות” והם חסרי אונים. ללא שילובם הפעיל של התלמידים כשותפים מרכזיים במערך ההתמודדות עם אלימות, לא יהיה בכוחו של סגל ההוראה למגר את התופעה בכוחות עצמו.
איך עושים את זה?
אלו הם הדברים שניתן לעשות כצעד ראשון, כדי להתמודד כראוי עם תופעת האלימות בקרב ילדים במערכת החינוך:
* הבנה: להכיר בעובדה כי התלמידים הם בעלי הידע האמיתי אודות מעשי האלימות בבית הספר.
* לימוד: להקנות לתלמידים כלים וטכניקות להתמודדות אישית וקבוצתית עם אלימות, תוך ביסוס ההכרה כי בידיהם מצויה היכולת להתמודד עם התופעה.
* הכשרת מורים: לשלב הקניית כלים מקצועיים להתמודדות עם אלימות ופיתוח מיומנויות בינאישיות בקרב תלמידים יחד עם כלים לבניית קהילה, במסגרת הכשרתם המקצועית של פרחי הוראה במכללות ושל מורים בהשתלמויות.
* הטמעה: להטמיע כלי הערכה וניטור מקצועיים, פשוטים וזמינים שפותחו על ידי משרד החינוך (אח”מ – שפ”י) למאפייני אלימות בית ספרית ולשתף במידע הזה את ההורים, המורים, והתלמידים.
הכותבים הם המנהלים של מרכז SOS ללימודי אלימות בישראל
www.soscenter.org.il
הפניות:
(*) “משרד החינוך מתרכך בבואו להיאבק באלימות”, השירות הפסיכולוגי הייעוצי, מאת אור קשתי
www.haaretz.co.il/hasite/spages/1013049.html
(**) “מה אנו יודעים על התערבויות יעילות נגד אלימות בבית הספר” רמי בנבנשיתי, כנס אילת 2007
(***) http://www.knesset.gov.il/MMM/data/docs/m00188.rtf
אולי יעניין אתכם גם:
