fbpx

עזבו אותם מסמארטפונים: הכירו את התלמידים שמגיעים לבית הספר בלי סלולרי

עזבו אותם מסמארטפונים: הכירו את התלמידים שמגיעים לבית הספר בלי סלולרי

 

מורה מהוד השרון חטף סטירה מהורה לאחר שהחרים מבנו מכשיר סלולרי; מערכת החינוך אובדת עצות בהתמודדותה מול מגיפת הסמארטפונים בקרב תלמידים בכל הארץ; באותה שעה גדלה כאן גם קבוצה בלתי מבוטלת של ילדים שונים, נטולי מכשיר. רק אל תקראו להם מאותגרים טכנולוגית!

 

הם נראים בדיוק כמו הילד שלכם ושל השכן, רק שהם לא נולדו עם מסך ביד. לא תקבלו מהם הודעת טקסט או עדכון בפייסבוק בזמן שיעור, וסביר להניח שלא יהיה להם פשוט להסתגל לכיתה שבה 94 אחוז מהתלמידים מתעסקים בסלולרי במקום להקשיב למורה. אגב, אם אתם שומעים סלולרי מצלצל במהלך סרט או הצגה למבוגרים, סיכוי קלוש שזה מגיע מהכיוון של הוריהם – הם הרי אלה המהווים עבורם מודל חינוכי. גם אין שום סיכוי שההורים שלהם יעיפו סטירה למורה מהוד השרון, לפחות לא על רקע החרמת מכשיר סמארטפון.
אז מה קורה לילדים בני 12, שבאופן מודע ומגמתי מורחקים ממסכים במשך רוב שעות היום? רבים מכם ממלמלים לעצמם מתחת לשפם: “הם חיים בתוך בועה”, “להייטק הם כבר לא יגיעו”. אבל מה לגבי אותם דברים שעד לא מזמן חשבתם שילדים אמורים לעשות, אותם דברים שאתם עשיתם בגילם?. למשל: לשחק, לרוץ, לשוחח, לצייר, לנגן, לבנות ,לריב ולהשלים. אולי גם להקשיב בשיעור ולתת כבוד למורה שעומד מולם. את כל זה המתבגרים האלה עושים, והרבה, בשונה אולי מהמתבגרים הפרטיים שלכם. ולא, לא מדובר בכת סודית בגליל. יותר ויותר הורים ברחבי הארץ (שמספרם מוערך בכמה אלפים) בוחרים להעניק לילדיהם חינוך קצת אחר, נטול אייפד ואייפון, על אף שזה דורש מהם לא מעט מאמץ.

 הנהר זורם בכיוון ההפוך

בוקר יום שני בבית ספר במרכז הארץ, קבוצת בנים בכיתה ז’ עומדת בחצר האחורית ומתכננת מפגש לשעות אחר הצהריים. על הפרק: משחק כדורסל סוער, טורניר פינג-פונג ואם יישאר זמן אז גם “אוצרות או צרות”. או שחמט. “נראה מה יהיה”, הם אומרים. באותו רגע ממש עומדת קבוצת הבנות מהכיתה וקובעת להיפגש במקביל. הרגע הן החליטו על הקמת להקה והן חייבות לכתוב שיר, או שניים. אלה הם מתבגרים בני 12 שמעדיפים לשחק יחד במקום לשבת מול מסך. אין להם טלפונים ניידים או מחשבים אישיים, ולרובם יש רק מכשיר טלוויזיה אחד – בסלון הבית – המשמש את כל המשפחה.
“זו החלטה”, אומרת שרון, אמא של אחד הבנים. “בחרנו לתת להם למצות את הילדוּת שלהם לפני שהם יעברו למגרש המבוגרים. בבוא הזמן הם ילמדו לתפעל היטב גם את הסמארטפון המתקדם ביותר, רובם כבר עושים את זה עם המכשירים של הוריהם, אבל אם את המשחק ואת המיומנות החברתית הם לא ילמדו בשנים האלה – הם לא יוכלו ללמוד אותם לעולם”.
יובל, אביו של אחד הבנים, עובד בחברת הייטק. “לצד החסרונות של הטכנולוגיה יש בה כמובן יתרונות רבים”, הוא מדגיש. יחד עם זאת, הוא סבור כי “הרבה מאוד הורים היו רוצים שהילד או הילדה שלהם יתרחקו מהמסך, אך לא יודעים איך לעשות זאת”.
שרון ויובל חיים בקהילה שמתאחדת סביב רעיון ואמונה משותפים, ולכן קל להם יותר ללכת נגד הזרם. ליתר דיוק,  הזרם שלהם הולך בדיוק בכיוון ההפוך לזרם של רוב האנשים.
“הילדים לומדים בבית ספר אנתרופוסופי שיש בו חוקים ברורים שכולם מקיימים. לא מכניסים אליו טלפונים ניידים באופן גורף וחד משמעי”. ושרון מוסיפה: “ברגע שכולם מיישרים קו, זה כמובן הרבה יותר קל – גם לך בתור הורה וגם לילדים”.

עשייה רב גונית ועבודת צוות

בישראל ישנם היום מעל עשרה בתי ספר ועשרות גנים הפועלים, חלקם כבר כמעט שני עשורים, על פי גישת החינוך של וולדורף שטיינר – הגישה האתרופוסופית. אותם תלמידים לומדים, לצד תוכנית הליבה של משרד החינוך, ערכים של עזרה לזולת, ערבות הדדית, אהבת הארץ ואנושיות. הגישה החינוכית הזו מתייחסת לחסרונות שיש במסכים בגדלים השונים, לחוסר בתנועה, לפגיעה ביכולות המוטוריות, להרס הדמיון וצמצום השפה, לפגיעה בקשרים חברתיים ולהשפעה על ההתנהגות – והילדים סופגים את המסרים הללו כבר מגיל צעיר. אולם הגישה האנתרופוסופית אינה היחידה שמפחיתה את כוחם של המסכים בעיני הילדים. גם חינוך שמציב זרקור על בריאות ואיכות הסביבה ושואף להפחתת הקרינה גורם להורים רבים להימנע מלצייד את ילדיהם במכשיר הסלולרי ככל שרק ניתן. ישנם גם בתי ספר לאמנות ובתי ספר למדעים, שבהם מתקיימות סדנאות מעשיות רבות, המאלצות את התלמידים להתנתק מהמכשיר הסלולרי לטובת ההתמקדות בעשייה רב גונית ועבודת צוות. חלק ממנהלי בתי הספר הללו טוענים כי תופעת ההתעסקות במכשיר בזמן שיעור היא מזערית – בין היתר בשל כללים נוקשים וברורים של ההנהלה.

“מה יש לנו ללכת לבצפר עם טלפון?”

“אין ספק שמדובר בהחלטה ובמאמץ שהם קודם כל שלנו, ההורים”, מסבירה שרון. “הכי קל להדליק לילד טלוויזיה על הבוקר ולשים לו קערת דגנים כדי שיאכל, בלי שנצטרך לעזור לו לעבור את שלב הקימה וההליכה לבית הספר. הצפייה במסך על הבוקר מכניסה את הילד לתזזיתיות, שאותה הוא מביא לכיתה, שבה ישנם עוד כ-30 ילדים שמביאים עמם תזזיתיות דומה מהבית שלהם. איך מורה אחד יכול להעביר במצב כזה שיעור? אפילו משפט אי אפשר להעביר. אחר כך באים בתלונות למורים”.
מסך הטלוויזיה הוא כמובן רק אחד מתוך מסכים רבים, ביניהם מסך המחשב ומסך הסמארטפון שחושפים את המתבגרים לסכנות העולם, לתמונות ולמידע מיותרים”, אומר ירון. “למה הבת שלי, רק בת 12, צריכה להיחשף לתמונות של נשים חצי ערומות שמוכרות משקאות, מפלגה פוליטית או כל דבר אחר? עכשיו זה הזמן שלה להיות ילדה, ממש תכף היא כבר לא תהיה שם. התפקיד שלי כאבא הוא לתת לה את הזמן הזה, של הילדוּת”.
גיא, ישי, גל, הדר, ירדן ונעמה לא מרגישים שהם חיים בתוך בועה. הם לא מרגישים שהם מפספסים את השינויים הטכנולוגיים של המאה ה-21. הם מכירים היטב את האייפון ואת הטאבלט, ויכולים לתת הרצאה של שעה על ההבדלים בין סמסונג לאפל. היום, בגיל 12, הבחירה היא גם כבר קצת שלהם, והם פשוט בוחרים לחיות אחרת.
“מה יש לנו ללכת לבצפר עם טלפון”?, הם שואלים אותי, כשאני משתפת אותם בעובדה שזה מה שרוב התלמידים בארץ שלנו עושים. “למי אני כבר צריך להתקשר?, כל החברים שלי איתי בבית ספר”.
ומה עם לסמס?
“בשביל מה לסמס, יש פתקים”, עונה אחד מהם. “לפעמים אנחנו מעבירים בשיעור”, אומר חברו בחיוך.
ומיילים?
“אבא שלי פתח לי חשבון בג’ימייל”, אומר אחד הבנים, והאחרים מצטרפים אליו: “גם לי…”, “גם לי…”. עד לאותו רגע הם אפילו לא דיברו על זה. היו להם נושאים מרתקים אחרים לשיחה.

מונולוג של מורה: “המטרה העיקרית שלי היא לגרום לתלמידים להתעניין בי יותר מאשר בפייסבוק”

מתוך “אמא מתבגרת”: כו-לן חוזרות במונית בשלוש בלילה, חוץ מהבת של דבורית 

בריאות: איך לעבור את החורף הזה בשלום נפשי (בלי לשקוע בדכדוך או בדיכאון)?

commentIcon

3 תגובות

  1. ראשית, כל הכבוד על הכתבה והניסיון להתחיל להכניס למודעות שאפשר גם אחרת.
    שנית, אני חושבת שלא חייבים ללמוד בבי”ס אתרופוסופי כדי שזה יקרה. הגיע הזמן שמורים יעמדו איתנים מול הלחץ של הילדים וגם של ההורים ויחוקקו חוק שלא מכניסים פלאפון לשיעור. אולי לא להכניס לבית הספר זה יותר מידי בשבילם, אבל לפני שמתיישבים בכיתה, מניחים את הפלאפונים בסלסלה מיוחדת/ארון וכו’ ורק אז מתחילים את השיעור.
    ולהורים – הבנים שלי בני ה-17 וה-12 הולכים בלי פלאפון (לבי”ס רגיל שמעודד לזה בלי כפייה) ומקבלים את זה באהבה, כי המסר שלי הוא ברור ושלם. גם אם הם חריגים במובן הזה, זה עדיין אפשרי. אני קוראת לכם להתחיל לחשוב אחרת.

סגור לתגובות.

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.