האונס הקבוצתי המזעזע בהודו הוא דגל אדום לחברה כולה
בין הישראלים להודו שוררים כבר הרבה שנים יחסי אהבה, ולא סתם. הודו מוּכרת לישראלים כמקום האולטימטיבי שאליו נוסעים משוחררים צעירים מהצבא, נשים באמצע החיים ורוחניקים למיניהם שרוצים להשתחרר עוד יותר. אצלי הודו נתפשת קצת אחרת, היחסים שלי איתה מורכבים יותר. בהודו הבנתי לראשונה שאני פגיעה רק כי אני אישה, שהגוף שלי מותר למישוש, לצביטה ונגיעה, במיוחד בלילה ובמקומות הומי אדם. שם למדתי שאני יודעת לבעוט באשכים, להכות בפראות את מי שרק מעז להושיט יד ולמשש אותי. ויותר מכל למדתי שאישה לבד עלולה להיות טרף קל. ולא רק בהודו.
פחות זה לא מספיק
האונס המחריד של הסטודנטית בהודו מצטרף לסיפור המזעזע על הבחורה שסירבה להינשא ונאלצת עד היום להסתובב עם פרצופה שהושחת בחומצה על ידי המחזר הדחוי (אותו מחזר אגב לא נשפט עד היום). שני האירועים המחרידים הללו מייצגים חברה שבה היחס הנפוץ לנשים הוא זלזול מוחלט, חברה שבה שכבה רחבה ומוחלשת, חסרת אמצעים כלכליים או יכולת להגן על עצמה, סובלת מהיעדר ביטחון באופן מוחלט.
בימים אלה ממש, המפגינים בהודו אינם מוחים רק על היחס כלפי נשים. עוצמת ההפגנות וסירובן לגווע מעידים על משבר אמון שנוצר בין העם לבין הנהגתו. ההודים מתעוררים סופסוף ומבינים שאלו הם סדרי עדיפויות לקויים, שהמדינה אינה עומדת בחוזה הראשוני שנקבע בין אזרח למדינתו – חוזה שמבטיח ביטחון אישי, חברתי וכלכלי בתמורה לכך שהאזרח יאפשר לשלטון להישאר על כנו.
ושלא תחשבו שכל זה קורה רק בהודו. תופעות דומות מתרחשות גם פה אצלנו, בישראל (רק אתמול געשה הארץ בעקבות האונס המחריד של קשישה בדרום תל אביב). נכון, אנחנו לא נחשפים למעשי אלימות בתכיפות גבוהה ובמידת אכזריות כמו בהודו, אך מאידך אם נטרח וניטול קורה מבין עינינו נמצא כי קיימים לא מעט קווים דומים ביחס החברה לנשים: נערות ונשים רבות נחשפות להטרדות מיניות ברחוב, במקומות עבודתן, באוניברסיטה או בבית הספר. המצער הוא שרוב הנשים הצעירות מתייחסות לתופעת ההטרדות והפגיעות המיניות כאל תופעה זניחה, שאינה ראויה להתייחסות יתרה. התפיסה הזו מובילה אותן לפתרונות הבאים: חלק מפסיקות ללכת לבד ברחובות חשוכים או מבודדים, אחרות עוזבות את מקום עבודתן וממשיכות הלאה בחייהן כאילו לא קרה דבר, ויש כאלה שמספרות לעצמן שאולי הן בעצם אשמות.
אפס סובלנות לחיזור אלים
נערות ונשים רבות בישראל נחשפות לאלימות מינית שמופנית כלפיהן מצד בני זוגן. נערות רבות לומדות להתייחס לגופן ואל נפשן כאל הפקר כבר מגיל צעיר. רבות מהן רואות בהטרדות ובחיזור האלים והדורסני סוג של הכרח, כלומר חלק בלתי נפרד מיחסי החיזור שמקובלים בין גברים לנשים. ברוב המקרים (אך לא תמיד) מדובר בבני נוער שאין עליהם השגחת מבוגר ושאינם עוברים הדרכה הקשורה ליחסים, לתקשורת אפקטיבית ולחשיבות של יחסי כבוד בין המינים. דרך ההתקשרות ביניהם היא אלימות מילולית, שמגיעה לעתים גם לאלימות פיזית ולאונס. אמנם תוכניות מניעה והתערבות בנושא חיזור אלים קיימות בישראל, אך לא באופן מספק. הגיע הזמן לשנות סדרי עדיפויות ולהבין שהתופעה הזו מחייבת את כולנו לשאת באחריות על אותם בני נוער. באחריותנו, כחברה, לחנך, לטפל ולהדריך את כל בני הנוער בארץ, כדי שלא ניאלץ חלילה להתמודד עם מקרים מזעזעים כמו האונס הקבוצתי שאירע בהודו.
הכותבת היא פסיכותרפיסטית מדריכת הורים ובני נוער. לאתר של הילה
נערות בהריון: “אם אמא תגלה היא תהרוג אותי”
כך נסייע לבנותינו להתגונן מפני תקיפה מינית
הורות בעידן המודרני: הקושי, האתגר, הפתרונות
