מחשבות של אישה שיצאה מזוגיות אלימה

“אולי כדי להיות אישה מוכה את צריכה להיות ילדה לאישה מוכה או נכדה לסבתא מוכה? ואולי זה רק עניין של אופי? ואולי רק מזל. אם אפשר לקרוא לזה מזל”. שגית, שהוכתה על ידי בעלה לשעבר, מנסה להשתחרר מהחוויה האלימה וממה שנותר אצלה לא פתור

 שלוש שנים אחרי פרידה מבעלי המתעלל, הסדיסט, המרושע, שבקלילות חסרת מצפון ניסה להשפיל אותי במשך מספר שנים בכל מבט, תנועה או אמירה, אני עדיין פוחדת ממנו. האם אני עדיין אישה מוכה? האם אוכל אי פעם לסמוך על גבר, לבטוח בו שהוא לא מנסה רק לשלוט בי כדי שיום אחד פשוט אכנע, אהפוך לסמרטוט ואצדיק את כל מה שהוא חלם לעשות ממני? אני שואלת את עצמי האם אישה מוכה היא תמיד אישה מוכה? כמה אומללות והשפלה אדם יכול לסבול, או נכון יותר לספוג, ועדיין לצאת בריא בנפשו ומאוזן? האם באמת אפשר להשתחרר מזה? הרי די בכך שאשמע את קולו של האדם המרושע שהתעלל בי כדי שייגרם לי סטרס עצום וייכחדו בי כל תחושות הביטחון וההערכה העצמית שבניתי לעצמי בזהירות מיום שהבנתי שאני אישה מוכה, וארגיש שאני טיפשה, טיפשה.
כמה כאב הוא גרם לי אם עדיין, עכשיו, אחרי שלוש שנים, הוא מחלחל בי. אני לא זוכרת דבר מהנחש צפע הזה, לא ריח, לא גוף, לא חוויה מתוקה. רק ההיזכרות בו מכניסה לי מתח בתוך הגוף, הגרון משתנק, השפתיים מתכווצות. אני חשה את התנועה, הכיווץ בפנים. פחד. פחד טהור, חסר חן, מגעיל, דוחה. כמה שאני שונאת את הפחד הזה. כמו שד הוא משתלט עלי, עומד בגרון, רוצה לצאת, אבל תקוע שם. והכול בגלל פחד חסר פרופורציה. זו לא אני שחיה עם הפחד. זה הפחד שחי מעלי, משבית אותי לפעמים, גורם לי להיות זומבי או לכאוב בכאב נוראי שאני לא יכולה לשאת אותו.
נשארתי בחיים, אפילו לא נשארו לי חבלות בגוף. הושפלתי מאוד, אין ספק, כמעט נרצחתי בליל שכרות של המפלצת הנתעבת, אין ספק. אבל זה מאחוריי. מה נשאר שם לא פתור? מה עובר בי מתחת לפני השטח? תחושת בטן של בחילה. ממה היא באה? איך אוכל להיפטר ממנה? נחוצה לי מין היטהרות כזו, כמו תרנגול כפרות, כמו בקשת סליחה. מה יטהר אותי? איך אשטוף מעצמי את הזוהמה שדבקה בי בשנים שבהן חייתי איתו?

חיים לצד מפלצת

אז מה עם הסליחה? איך תהיה סליחה? הכוונה היא לסליחה שלי על כך שנתתי לעצמי לחיות איתו. האם באמת יש הרבה מפלצות כמוהו בעולם, בארץ, בעיר, בשכונה? הרי מאות נשים מוכות ומושפלות על ידי בני זוגן. איך זה קורה? אילו אמהות מגדלות מפלצות כאלה, ואילו אבות נותנים דוגמה מזעזעת כזו לבניהם?
אני מנסה להבין, האם גבר מכה הוא בעצם הומו מפוחד עד אימה ששונא את אשתו בגלל שהוא מפחד שדרכה יתגלה הסוד הנורא של מיניותו החד צדדית? אולי הוא סתם גבר חסר ביטחון שמרגיש חזק רק כשיש לידו אנשים שסובלים יותר ממנו? למה שמישהו יבחר להתעלל ולגזול מאדם אחר את החופש שלו אם הוא לא מטורף? ואם כך, האם יש הרבה מטורפים בעולם? ומתי זה יעבור לי? מתי? מתי אוכל להפסיק לפחד ולכעוס? מתי אוכל לסלוח לעצמי? האם אישה מוכה כבר לא תוכל לחיות עם גבר אחר אי פעם? איך ארגיש חופשיה שוב? רק המחשבה על המתח הבלתי פוסק שחוויתי גורמת לי להרגיש רע. ושום טיפול ואף אחד לא יכול לעזור. אף אחד לא יכול להבין את הכאב הנורא של הבגידה, של לישון עם האויב, של לדעת שהאדם שאת הכי צריכה להיזהר ממנו, מתגובותיו, הוא בן זוגך, בעלך. הוא הגבר בחייך, וקשה לי לכתוב גבר כי בעיניי הוא פשוט חיה. חיית טרף אכזרית וחסרת אצילות.
כמה ייחלתי לכך שהוא ימות, כמה רציתי לרצוח אותו. אבל חרקתי שיניים ושתקתי. לכן, כל פעם שאני חורקת שיניים ושותקת היום אני שונאת את עצמי, שונאת, מתעבת. איך נתתי לו להתעלל בי כך? אני פוחדת לעלות על הנייר את הדוגמאות, לתת חיים לזיכרונות הדוחים, האבסורדיים והכואבים, המשפילים הללו.
מצד שני אני חייבת, פשוט מוכרחה, להוציא את זה. להוציא הכול, למרות הכאב, למרות ההשפלה. אני חייבת לראות ולהבין בדיוק מה היה שם. כדי להשתחרר מהפחד, כדי לדעת שאני כבר לא אישה מוכה, שמוּכוּת היא בכלל לא בעיה בשבילי, היא לא נושא שמטריד אותי ומעסיק אותי, שאני יכולה להמשיך הלאה בלי להסתכל לאחור.

המפלצת שלא עוזבת

נכון, היום אני כבר לא שם. איכשהו בכוחות אחרונים, פרצתי את הגדר ויצאתי לחופשי. אבל אני לא מרגישה באמת חופשיה. העבר רודף אותי. הפחד מדביק את הסובבים אותי. הטירוף מאחוריי ומצדדי, אולי הוא קיים אצל כל אחד, ואולי הוא קיים רק אצלי. ואני כל כך פוחדת. אולי זו מחלה מידבקת. אולי הרודף נהפך לנרדף והנרדף נדבק באכזריות ובחרדות של הרודף. הרי גם בי קיימת האלימות הזו, אלימות שאף פעם לא הכרתי ודווקא עכשיו, שנים אחרי, אני חשה בנוכחותה, בכעס שממלא אותי, שמסרב להתפוגג. הכעס הוא רגש שתמיד התנגדתי לו. רגש קדמוני מיותר, לא אסתטי, המראה את האדם בכיעורו המלא. העיניים בולטות, הוורידים מתנפחים, הפרצוף מאדים. והגרוע מכל – הקול. קולם הנורא של גברים צורחים.
הקללות, האלימות שנעצרת בקצה, לפני ההתפוצצות. כמה אנרגיה הכעס גוזל מהאדם וכמה חום מעיק, סמיך, הוא מפזר סביבו. אחרי הכעס בא השקט, שקט מאיים, שגורם לך ללכת על קצות האצבעות, כאילו האדמה שורפת, כאילו את מפחדת לקבל כוויה. וכך את מהלכת על הבהונות, והגוף שורף, כואב מתסכול שאת לא יכולה לפרוק, את לא יכולה לברוח ממנו. הוא שם. והתסכול נהפך לכעס נורא שאי אפשר לבטא אותו. את מרגישה כמו דרקון, שאם תתחילי להוציא את הכעס תצא לך אש יוקדת מתוך הפה, מהאוזניים, מהאף. ואת עוצרת. והאש הזו מתערבלת לך בגוף, מנסה לפרוץ, להשתחרר דרך מקומות אחרים.
אומרים על נשים מוכות שהן נשים חזקות מאוד. איזה אדם יכול לספוג התעללות, לחוש שאין לו את החופש הבסיסי שמגיע לכל אחד ועדיין לשרוד, להמשיך לתפקד, לגדל ילדים, לעבוד, ולהסתיר את ההשפלה האיומה, את הכאב? אין זה טבעי לחיות בפחד כזה, באיום מתמיד. אבל אנו, הנשים המוכות, חזקות כי אנו שורדות. רק בגלל זה. אנו יודעות שאנו חיות עם מפלצת, וכשחיים ליד מפלצת מנסים שלא להעיר אותה. כי למפלצת יש חושים חדים, כמו של חיה: היא מריחה פחד, היא מריחה מקום מפלט או מסתור, היא עוקבת אחריך בעין אחת עצומה, בזווית פה מחויכת, באכזריות.

סיפורי סבתא: אלימות לעולם חוזרת  

אולי כדי להיות אישה מוכה את צריכה להיות ילדה לאישה מוכה או נכדה לסבתא מוכה? ואולי זה רק עניין של אופי? ואולי רק מזל. אם אפשר לקרוא לזה מזל. מהסיפור שלי אני עוברת לסיפור של סבתי המנוחה, האהובה עלי כל כך ושמבחינות רבות אני מאוד דומה לה.
למעשה, גדלתי עם שתי אמהות: אמא שלי, שהייתה יותר סוג של מתבגרת לאורך כל שנות ילדותי ובגרותי, וסבתא שלי היוונייה שמגיל 16 אמרה לי “תהיי רצינית”. סבתא נכנסה להריון כשהייתה בת 16. היא מספרת שהיא הייתה אז בתולה. היא עשתה בדיוק מה שאמא שלה אמרה לה וגדלה על המשפט: “רק אל תורידי תחתונים”. והיא באמת לא הורידה. לפני 70 שנה היא התמזמזה עם הסבא הביולוגי שלי, תורכי משופשף ואטרקטיבי, ולא הורידה תחתונים, אך בכל זאת נכנסה להריון. אחרי חודשיים בלי מחזור אמא שלה הביטה בה במבט יווני בוחן ואמרה לה: “בואי לרופא”. הרופא אמר שהיא בהריון.
אז היא קיבלה מכות רצח משלושת אחיה הגדולים. בדרך כלל הם אהבו להמתין לה בחדר המדרגות בבניין מגוריהם, והיא הייתה עוברת מאלברט לאהרון ומהם לסמי הצעיר, שהיה פחות נחוש בעניין. הצעיר החטיף לה מכות רק בשביל הפרוטוקול, לא מכל הלב כמו אחיה הגדולים. אחר כך הכריחו את סבא שלי יוסף, המכונה פפו, להתחתן איתה. בושה גדולה, חתונה צנועה וסבתא עם בטן קטנה. אחרי החתונה כולם חיכו למטה כדי שסבתא ופפו ייכנסו לחדר הכלולות, וכעבור חמש דקות הם נפנפו את הסדין הלבן מעבר לחלון. כולם ראו שהיה שם הרבה דם, כי סבתא הייתה בתולה, כי היא לא הורידה את התחתונים בדיוק כמו שהבטיחה לאמא שלה. אחר כך פפו התרגז כי היא לא הגישה לו את ארוחת הבוקר בזמן וכוס היין נשפכה לה, והוא הרביץ לה חזק , גם בבטן. העובר נפל.  אבל סבתא שלי הפורייה, אחרי שלושה חודשים כבר נכנסה שוב להריון וילדה את רינה, אחות של אמא. כעבור שנתיים היא ילדה את אמא שלי, וכעבור עוד שנתיים היא חזרה מהשוק הביתה וראתה במיטתה את פפו וסוניה, חברתה הטובה, באמצע משגל. סבתא כעסה מאוד והעיפה את שניהם מהבית. כך, בגיל 22, אחרי נישואי בזק, קצת מכות, שתי בנות והפלה אחת, סבתא התגרשה.
קשה לתאר את גודל החרפה שסבתא המיטה על המשפחה. כאן יש כל מיני חורים במידע: סבתא עבדה כל היום כדי לפרנס את הבנות, פפו נשלח כל כמה חודשים לכלא בגלל שלא שילם מזונות. וסבתא הייתה לבד, עם אות קלון, מנסה לגדל את בנותיה לבדה בעולם שוביניסטי להפליא שבו לאישה אין שום עוצמה ומשפחתה האמידה ממוטטת בגלל הבושה ולא עוזרת לה.
אחרי שנים מעטות היא הכירה גבר נוסף, שאף אחד לא זוכר את שמו, רק אומרים שהוא היה יפה, בלונדיני ושתיין. היא נכנסה שוב להריון. יום אחד הוא שתה הרבה, נתן לסבתא מכות, היא שוב הפילה את העובר ושוב התגרשה.
אבל סבתא שלי, מזל טלה, סוערת ומלאת חיים ותשוקה, התאהבה שוב ושוב, ובסופו של דבר היא גם הצליחה להשתחרר ממעגל האלימות. בשלב מסוים בחייה היא הכירה גבר בשם שמעון, הסבא שהכרתי, הם התאהבו ונישאו וחיו באהבה נפלאה. הוא קרא לה בשמות חיבה וכל יום היה מחכה לה פתק עם מכתב אהבה קטן במיטה, במטבח, במקרר, בארון. סבתא הייתה מאושרת, וכשסבא חלה בסרטן היא טיפלה בו במסירות במשך שבע שנים. היא הובילה אותו לטיפולים באמריקה ומכרה את הרכוש שלה כדי לנסות להציל אותו. כשהייתי בת שמונה הוא נפטר.

דבר אחד משותף לנשים שחוו אלימות מבני זוגן בכל הזמנים, והוא המבט. אולי אם הייתי רואה את סבתי ברחוב באותן שנים שבהן חיה לצד גבר-מפלצת, הייתי מזהה גם בה את אותו מבט. אז כשאת הולכת היום ברחוב תסתכלי על הבעות הפנים של הנשים סביבך, ושימי לב במי את מזהה את המבט הבא: גאה, חלול, חמקני (שלושתם צריכים לבוא יחד). התיאור של המבט הזה הוא בכלל לא שלי, נתקלתי בו בטוקבק של מישהי באינטרנט, אבל הוא כל כך מדויק…

המאבק באלימות: יש גם נערות מוכות!

מה יכול למנוע את הרצח הפוליטי הבא? 

אובדן הילדות: איך התקשורת משפיעה על הילדים שלנו?