שרית, אם לחייל, מקבלת טלפון שכל אם חוששת ממנו: הבן מדווח לה שהוא יורד עם היחידה לדרום. “אנחנו מורגלים בלחימה, באזעקות, בריצה למרחב מוגן ובקולות הנפץ”, היא כותבת, “אבל שום דבר, שום דבר לא הכין אותנו להיות משפחה של לוחם”. התמודדות של אמא עם מבצע ‘עמוד ענן’
הטלפון הזה שכל-כך חששתי ממנו הגיע. מעברו השני של הקו נשמע קולו של הבכור: “אמא, תארזי לי תיק גדול עם מדי ב’, הרבה תחתונים וגרביים, מגבת. נו את יודעת, כל מה שצריך לקחת לשהות ארוכה”. אני קופאת בכורסה, לא מבינה מה הוא אומר לי. מה זאת אומרת שהות ארוכה? איפה? מתי? למה הוא לא בדרך הביתה? הוא הבטיח שהוא ייצא חמשוש..
מאז שהחלה ההסלמה האחרונה, ועוד לפני שהתחיל מבצע ‘עמוד ענן’, התנחמתי בידיעה שהוא נמצא במקום מוגן יחסית, אי שם בצפון. אבל עכשיו המצב השתנה. עכשיו אני מבינה שכל היחידה שלו ירדה לדרום ושהם בכוננות. פחד משתק עוטף אותי, הדמעות שוטפות את הלחיים, וכל הגוף נכנס למצב של אוטומט. אני רצה לחדר שלו, שולפת תיק גדול מהארון וזורקת פנימה את כל מה שהוא ביקש. אבא שלו נועל נעליים, תופס את מפתחות הרכב ושם פעמיו לבסיס הדרומי. שעה וחצי לכל כיוון.
המחנק בגרון לא מרפה. אני מנסה להיות חזקה ולשדר חוסן, אבל לא ממש מצליחה. הקטנה צופה בי מהצד ומנסה לעודד אותי, בעוד שהיא בעצמה מודאגת מאוד. אנחנו מבינות אחת את השנייה גם בלי מילים. מצטופפות יחד על הספה, מתחבקות ומלטפות. בוהות בטלוויזיה ומסכימות בשתיקה להעביר לערוץ קומדיה, מנסות לסלק מחשבות רעות. לא עוברות עשר דקות והאצבע שוב מגששת לשלט ומוצאת את ערוץ החדשות. עוד יירוט, ועוד נפילה ועוד אזעקה.
האמצעי יושב עם חברתו בסלון ומביט בנו מהצד. בעוד פחות מחודשיים הוא צפוי להתחיל מסלול בחיל הים. הוא מחכה לגיוס, זה מין דבר כזה שהוא תמיד ידע שיקרה, שזה חשוב, הוא נרגש. “אמא, זה ייגמר מהר. אל תדאגי, יהיה בסדר”, הוא מנסה להרגיע.
אני נשבעת לכם שאני מנסה להיות חזקה, לחשוב חיובי, לא רוצה להכביד על הילדים. הם כבר גדולים ומבינים בדיוק מה ההשלכות של הנעשה בדרום. השתיקה הזאת לא מועילה לנו. אנחנו רגילים לדבר על הכל. מאז שהם היו ילדים קטנים לא ויתרתי, תמיד התעקשתי שהם ישתפו אותי במחשבותיהם, הבטחתי להקשיב ולא לשפוט, הסברתי להם שהכי טוב להוציא החוצה ולא לשמור בבטן. התחייבתי לקבל ולהבין הכל ובעיקר להיות לצידם. העקשנות השתלמה. היום הם משתפים ומספרים את שעל ליבם.
ובכל זאת אנחנו שותקים. אנחנו מורגלים בלחימה, באזעקות, בריצה למרחב מוגן ובקולות הנפץ. אבל שום דבר, שום דבר לא הכין אותנו להיות משפחה של לוחם. כשהבכור סיפר לי שהחלום שלו להיות לוחם, מצד אחד איחלתי לו שיגשים את חלומו, ומצד שני ייחלתי שלא יהיה כשיר להיות לוחם. רציתי שיישאר לידי, תחת כנפיי, מאחורי סינרי.
תודיע אם אתם נכנסים לעזה
אני מתקשרת אליו כדי לוודא שהתיק הגיע. לשמחתי הוא עונה לטלפון.
“מה קורה?”, אני שואלת ומנסה להישמע רגועה.
“הכל מצוין, אמא. אני עוד מעט מכבה את הנייד, נגמרת לי הסוללה”.
“תישבע לי שאם אתם נכנסים לרצועה אתה תודיע לי. תישבע!”, אני לא מרפה.
“את באמת רוצה לדעת? את לא מעדיפה לישון בשקט?”, הוא שואל.
“לא, אני חייבת לדעת. אני לא יכולה להישאר באי ודאות הזה”, אני יורה.
“טוב”, הוא עונה בקצרה. “אני צריך לסיים עכשיו”.
אני שולחת לו נשיקות ובוכה. מנסה לשלוט בקולי, שלא ירגיש שהוא רועד. מנתקת את השיחה ופורצת בבכי משחרר. הקטנה בוכה יחד איתי בשקט. אנחנו מתחבקות. האמצעי נבוך מהדמעות, ובן זוגי עדיין לא חזר הביתה מהנסיעה לבסיס.
אנחנו מחייכות זו לזו ומבינות שאנחנו כאן כדי לתמוך אחת בשנייה ובשני הבנים שנשארו בבית, וששום דבר, אבל שום דבר לא יגרש לנו את האופטימיות והשמחה. גם לא חמאס!
הכותבת היא עיתונאית ועורכת מקומון לשעבר. כיום עובדת ביחסי ציבור וייעוץ תקשורת. כותבת בלוג בסלונה 40 זה ה-20 החדש.
תגובה אחת
ואני מצטרפת לדמעות שלכן.
הבת שלי לפני חתונה והחתן שלנו בצו 8…
שישובו בשלום כולם.