איך להיות הורה מעורב אבל לא מתערב?
“אני כל כך מבולבלת”, אומרת דניה, אם לשני מתבגרים (בת 13 ובן 10),”אני לא בטוחה עד כמה עלי להיות מעורבת במטלות שלהם בבית הספר. האם אני צריכה לדאוג שהם יעשו שיעורים או שזוהי האחריות שלהם? האם עלי לתזכר אותם לפני מבחנים ולבדוק שהם באמת לומדים או שמא עליהם לקחת אחריות בלעדית וללמוד לבד? בינתיים, אני מתערבת: אני שואלת, בודקת, לוחצת. הגדולה אומרת לי שאני אמא חופרת וזה לא נעים לדעת שזה מה שהם חושבים עלי”.
דניה, כמו הורים רבים נוספים, נעה בין הרצון והצורך להיות הורה מעורב בחיי הילדים לבין החשש להפוך להורה שמתערב יותר מדי. עד כמה באמת יש להיות מעורבים בלימודים של המתבגרים שלנו, ואיך נזהרים שלא “לשבת להם על הראש”?
הורים נמרים או הורים מרחפים?
ד”ר מדלין לוין, פסיכולוגית ילדים אמריקנית, טוענת כי ההורה האופטימלי הוא הורה מעורב – כזה שמגיב לצרכים של ילדו, מעמיד לו רף ציפיות גבוה, ובמקביל מכבד את האוטונומיה שלו ולא חודר אליה. ד”ר לוין מציינת שני סוגי הורים: “ההורה הנמר”, הנוטה להתערב יותר מדי ולשלוט בכל הפרטים הקטנים בחיים של ילדיו. ומולו את “ההורה המרחף”, שאינו מעורב כלל בחיי ילדיו. בשני המקרים, היא אומרת, הילדים לא ירכשו מיומנויות של ניהול עצמי יעיל ויתקשו להתקדם בחיים בכוחות עצמם. אז מה כן? כדי לגדל ילדים חזקים מבחינה פסיכולוגית, המצטיינים בלימודיהם ויהפכו בעתיד לעצמאיים גם מבחינה כלכלית, עלינו להעניק להם אחריות ולתמוך בהם ובעצמאותם. לשם כך, עלינו לגלות מעורבות בחיי הילד בלי שנבצע עבורו משימות שהוא יכול לבצע בעצמו.
איך משחררים במידה הנכונה?
1.העניקו לילדים סמכות ואחריות: נערים שמרגישים שסומכים עליהם ושמאצילים עליהם סמכויות של התנהלות עצמאית, נושאים באחריות על בחירותיהם ומייצרים רמות מוטיבציה גבוהות יותר מאחרים.
2.הפסיקו לשבח אותם על כל דבר קטן: בניגוד למה שנהוג לחשוב, התשבחות דווקא מערערות את הביטחון של הילד מכיוון שהן יוצרות עליו לחץ וחשש מתמיד שמא יאבד את מעמדו. התשבחות מורידות מההתלהבות שבהצלחה, וגורמות לילד להתאמץ למען אחרים ולא למען עצמו. לכן, כאשר הילד סיים להכין מטלת הגשה לבית הספר, במקום להגיד לו: “כל הכבוד שעשית לבד”, אִמרו לו: “אני מרגיש/ה שטוב לך שסיימת את המטלה”. כך אנו מדגישים את מה שהנער עשה ולא מתעסקים בשאלה איך מה שהוא עשה גרם לנו להרגיש. אגב, ישנה גישה הטוענת כי במידה ונשבח את הילדים באופן מופרז הם לא ילמדו לשאת אכזבה ועלולים אפילו לפנות, בגיל ההתבגרות, לסמים ולאלכוהול כדי להרגיש טוב עם עצמם ולרומם את רוחם באופן מלאכותי.
3. אל תבצעו עבור הילדים את המשימות שלהם: הכוונה היא שלא נבצע עבורם משימות שהם מסוגלים (או כמעט מסוגלים) לבצע בעצמם. יש לקחת כמה צעדים אחורה ולהתאפק, גם כשמאוד מתחשק לנו להתערב ולעזור.
4. אפשרו לילד לטעות: אי אפשר ללמוד בלי ליפול ולטעות, ואנו כהורים חייבים להבין זאת. הצלחה אמיתית מורכבת גם ממכשולים ומכישלונות. הרי זכרנו את זה לפני כמה שנים, כשרצנו אחרי הילד שלמד לרכוב על אופניים ללא גלגלי עזר. הבנו אז כי כדי שיוכל ללמוד לנסוע עליו ליפול כמה וכמה פעמים. זו צריכה להיות התפיסה שלנו גם בשאר תחומי החיים, מכיוון שרק כך תתבצע למידה ותתרחש התחזקות אמיתית. מה זה אומר? אין צורך שתעשו את שיעורי הבית עבור ילדיכם ותהפכו להיות השעון המתזכר שלהם. היו שם עבורם, ואם הם זקוקים לעזרתכם ומביעים זאת בצורה מפורשת עזרו להם – אך אל תעשו במקומם. יתרה מזו, אם אתם עוזרים לילד בעבודת הגשה, נניח, כבדו את החלטותיו גם אם ברור לכם שהן שגויות. הוא יהיה זה שבסופו של דבר יחליט כיצד להתנסח, על מה לוותר ועל מה לענות בהרחבה – ואתם אלה שצריכים לשחרר ולסמוך עליו. זוהי העבודה שלו והיא מייצגת אותו, לא אתכם.
5. תתאפקו ואל תתערבו: אל תתפתו להתערב ולנסות לסדר עבור הילד את מערכת היחסים שלו עם חבריו. גם אם הוא קיבל עונש בבית הספר, וזה לא מקובל עליכם, תנו לו להתמודד עם התוצאות ואל תתערבו.
אמרו לעצמכם שבשלב הזה, בהיותכם הורים סומכים, כבר הענקתם לילדיכם את הכלים להיכשל בכבוד ולקום מחדש מבלי להישבר.
הכותבת היא יועצת משפחתית מטעם המרכז להורות ומשפחה בבית הספר ללימודים מתקדמים בסמינר הקיבוצים. בעלת מרכז הפיל הצבעוני – מרכז טיפולי למשפחה.
למדו את המתבגרים איך ללמוד למבחנים
החופשה הסתיימה: חוזרים לאכילה בריאה