שבועיים תמימים, דביקים ומיותרים, הילדים היו בבית. משרד החינוך השתגע!
היום הגיעה לסיומה חופשה ארוכה בת שבועיים. זה הזמן להודות שכולנו, הורים וילדים כאחד, הרגשנו בשלב מסוים שהחופשה הדביקה הזו איבדה את טעמה הטוב. בימים האחרונים כבר מצאתי את עצמי תוהה מה שר החינוך חשב לעצמו כשהוא אישר חופשה ארוכה כזו, שכללה גשרים על גבי גשרים – שחיברו את כל החגים גם יחד? האם הוא הביט בלוח השנה, ועל הנייר החופשה הזו נראתה לו כמו רעיון לא רע? זה קורה לפעמים, אתם יודעים. מי מאיתנו לא רושם את הילדים לכמה חוגים במקביל, ולאחר מעשה מגלה שהמשימה להסיע את הילדים לחוג יום אחר יום הרבה פחות פשוטה ממה שהוא חשב? ואולי בכלל שר החינוך היה כל כך עסוק בזמן קבלת ההחלטה הזו, שהוא לא באמת התפנה כדי להשקיע בה מחשבה? אולי הוא לא הצליח לחשוב לעומק ולהבין, נניח, שמוטב היה להוסיף את הימים הללו במהלך השנה ולאו דווקא כיחידה אחת בתחילתה? ואולי העוזר שלו עמד לצדו, הראה לו את התוכנית, והוא רק המהם “כן, כן”, כדי לסמן “וי” ולעבור לפרויקט הבא? אתם יודעים, כמו שאנחנו עושים לפעמים כשהילדים מדברים ומדברים ואנחנו גמורים מהעבודה, מנסים לקרוא כמה סמסים תוך כדי שיחה ולא באמת מבינים מה הם רוצים להגיד לנו. מה לא קורה לכם? קורה. כי באיזשהו מקום אני בטוחה שהחופשה הזו הייתה טעות, שמאחוריה עמדה פשוט החלטה גרועה.
זמן איכות זה אחלה. ומה עם הפרנסה?
קחו את המושג עצמו: חופשה. הכוונה היא להקנות לנו תחושת חופש, ליהנות, להתאוורר מהשגרה הלוחצת והשוחקת, לנוח, לאסוף כוחות, להתמלא באנרגיות חדשות כדי שנוכל לחזור לשגרה. אלא מה, חופשה בת שבועיים בסמיכות רבה לחופש הגדול היא ההפך הגמור מכך. החופשה הזאת נמשכה כמו מסטיק והצליחה להמאיס עצמה על כולם, גם על אלו שבהתחלה נהנו מהיתרונות: אלו שנהנו מכך שלא צריך לקום מוקדם בבוקר, להכין סנדוויצ’ים, להשתתף במטלות בית הספר, לדאוג למבחנים וללימודים, לשמור על שיגרה. גם כל אלה (רובם לפחות) התחננו לקראת סוף החופשה הזו שהיא תיגמר.
אפילו ההורים הכי יצירתיים נשברו. “מה עוד אפשר לעשות?”, שמעתי הורים רבים מתלוננים. “נסענו לטייל, ביקשנו עזרה מהסבים והסבתות, יזמנו פגישה של חברים, טיילנו ברחבי הארץ ובפסטיבלים. ועדיין, החופש הזה לא נגמר”. והרי בינינו, גם אם אתם ההורים הכי יצירתיים עלי אדמות, וגם אם אתם באמת רוצים ליהנות מזמן איכות עם הילדים – אתם גם אמורים להתפרנס, לא?
נתחיל מכך שלשכירים בארץ יש בסך הכול 12 ימי חופשה בשנה, ואת רובם כבר לקחנו בחופש הגדול ובחופשה האחרונה (ורובנו נשארנו עם מינוס). וגם לעצמאים ההתארגנות הזו אינה פשוטה. איבוד הכספים בחופשים האלו למשק בכלל ולהורה בפרט, משמעותי ביותר. כמו גם איבוד הזמן בחינוך הילדים ובהשגת סדר ושגרה שכמו ירדו לטמיון.
בשנה הבאה נשב על המרפסת, עצבניים?
אז היום חזרנו לשגרה, ומעכשיו ועד חנוכה אין לנו חופשות בכלל. אפילו אם ממש נרצה. נכון שאתם מרגישים הקלה? אז אני מתנצלת להרוס לכם, אבל אם תסתכלו על לוח השנה של השנה הבאה סביר להניח שתבקשו להירגע עם כוס מים קרים. תחזיקו חזק: בשנת 2014 החגים מגיעים מוקדם יותר, כבר בתחילת ספטמבר, ואם שר החינוך לא יעשה הפקת לקחים ויתארגן אחרת החופש הגדול יהפוך לחופשה ארוכה ארוכה. מסטיק בזוקה זה כלום לידה. כל מה שנותר לנו זה לקוות שלקראת השנה הבאה יקבלו שם למעלה החלטות נכונות וחכמות יותר, כי יש גבול למה שהורים במדינה הזו מוכנים לספוג.
לטור הקודם של נירית- הילד שלכם לא חייב להיות הצוקרברג הבא!
