פתאום קמה אמא בבוקר ומגלה שהבן שלה מסיים י”ב
כבר שבוע אני מסתובבת עם סוג של פרפרים בבטן,
או חיפושיות או סתם יתושים.
מפרפרת לי הבטן לסירוגין, תלוי מה נושא השיחה.
האם הוא מדבר על ה”אפטר-פרטי” שתהיה אחרי טקס הסיום?
או על הבגדים שהוא רוצה לקנות לנשף שעושים באולם?
האם הוא מדבר בטלפון עם החבר’ה על הנסיעה לאיה-נאפה?
פתאום קמה אמא בבוקר ומגלה שהילד שלה מסיים י”ב.
זה לא שלא התכוננתי או שלא הודיעו לי מספיק זמן מראש,
זה לא שהייתי בתרדמת ממושכת,
אלא בחרתי לנקוט בעיבוד מידע סלקטיבי.
כלומר, בחרתי לדלג על המשמעויות,
בדיוק כמו ביום שלפני הלידה, כשעוד אפשר היה לבחור ולשלוט,
מתוך ציפייה לבאות, וחשש עצום שמתעקשים שלא לטפל בו.
עכשיו אנחנו בענייני אירועים, חגיגות והצד השמח.
נשארת פה לקצת זמן, עוד רגע, שנייה אחת קטנה.
כי ממש מעבר לפינה, על הטופס הירוק, מודפס תאריך הגיוס.
היום אנחנו בענייני בגדים, שתייה, טקס,
היום בוחרים עניבה, בגד ים, כפכפים,
ואולי גם איזו מתנונת קטנטונת לבת הזוג לנשף.
ואמא – אני צריך כסף, ועוד,
ואמא – אל תחכי לי ערה. הכל יהיה בסדר, מבטיח.
ואמא – יש מצב שבאים לכאן לראות ת’יורו?
ואמא- למה את מעירה אותי?
אז טקס ו”אפטר פרטי”, וקצת משחקי כדורגל עם פיצה ובירה,
נשף, ערב סטנד-אפ ומסיבת יומולדת לג. המהמם יומיים בווילה,
ונסיעה – לא, עוד לא יודעים לאן. וקצת קיץ וים ושמש, ומתחילים החיים.
לפוסט הקודם של דבורית: שוקלת ביסים
