“מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג’מה?”
נדמה לי שמצאתי תשובה לשאלה: אם הזברה בגיל ההתבגרות, ולא רק שהיא מעדיפה ללבוש רוב הזמן פיג’מה אלא שהיא גם מסרבת לצחצח שיניים או להסתרק, מהמהמת תחת שפמה משהו בלתי מובן, רצה כל רגע לפייסבוק או בוהה בטלוויזיה – הרי שהיא פשוט בבאסה.
ורוב הסיכויים הם שהיא בבאסה לא כי קרה משהו חשוב ומהותי, אלא כי…העירו אותה חמש דקות לפני הזמן או חמש דקות אחרי הזמן / ביקשו ממנה להתעורר לא מספיק ברגש או בצעקות רמות. בשלב הזה, יודעת כל אמא של זברה, תשב הזברה ותבהה במחשב או בטלוויזיה וכל הפרעה תיתקל בתגובה גועלית כמו: “כי ככה בא לי”, “עזבו אותי” או “די כבר!”
זברה עם חיוך
מספר שעות לאחר מכן, כשהזברה תקום מרבצה, כלומר מהטלוויזיה, סביר להניח שהיא תיגש למקרר, תמלא לה צלחת במאכל בלתי מזין בעליל ותחזור לבהות במסך. כל ניסיון לשוחח עם הזברה כדי להבין מה קרה לה, להטיל עליה מרות או להכריח אותה לכבות את הטלוויזיה יתקל בכך שהיא תפרוץ בבכי / תגלה עצבנות יתר ותציק לאחיה בכל דרך אפשרית / תעצבן את אביה או תרד לחיי אמה. אמהות זברות ותיקות סיפרו לי שאצלן בבית זה מגיע גם לידי התקפות עצבים, צרחות והתנכלויות של ממש לאחים הקטנים.
מה שהכי מפתיע הוא שלאחר כחצי יום כזה, בבת אחת, ללא כל סיבה הגיונית, הזברה תהפוך להיות נחמדה. מה זה נחמדה, היא תהפוך כולה לנופת צופים, לילדה שתמיד אמא זברה חלמה שתהיה לה. היא תשאל במה אפשר לעזור בבית, תשיר ותראה לכולם איך היא עושה שפגט, תכין עוגה, סתם ככה כי בא לה, תעזור לאחיה בשיעורי הבית, תפרגן לאמא שלה שהיא האמא הכי טובה בעולם ותתעניין בעבודה של אביה. כל ניסיון להבין מה שינה את מצב רוחה של הזברה יתקל במקרה הטוב בהפתעה גמורה, כי הזברה בכלל לא מבינה על מה אתם מדברים. היא בכלל לא הייתה בבאסה, אתם אלה שלא הייתם בסדר! במקרה הגרוע יותר, אם תדחקו בה יתר על המידה היא עוד עלולה חלילה לחזור לבאסה הרגילה. ובכל מקרה, אין ספק שכאשר הזברה במצב רוח טוב – אין אושר גדול מכך.
מחליפים צבעים
אז איך אנחנו, הורי הזברה, אמורים להתמודד עם המעברים החדים האלו? איך אתה יכול לשמור על שפיותך כשיש לך בבית מיסטר ג’קיל ומיסטר הייד? ברור שאתה אומר לעצמך דברים מנחמים כמו: “הורמונים, גיל התבגרות, מצבי רוח” ובעיקר “יהיה בסדר”, וגם מנסה ליישם את כל דברי החוכמה שפסיכולוגים של ימינו אומרים, כמו: “תזרום עם הילדה”, “הקשב לה אך העמד גבולות”, “העמד גבולות, אך תמיד גם תגיד שאתה אוהב אותה”, ועוד עצות למיניהן.
האמת היא שבסופו של דבר, לאחר יום שלם שבו הכלת את הילדה ועוד שנייה אתה מתפוצץ, לא נותר לך אלא לחכות לרגע שבו היא תשוב להיות הילדה הנהדרת ואז…
לדבר על ליבה, להסביר לה שאולי כיום, מהמצב שבו היא נמצאת, העולם נראה לה בצבעי שחור ולבן אבל למעשה יש בו הרבה צבעים, ולכן כדאי שאולי אולי בפעם הבאה כשיבוא לה להישאר בפיג’מה, היא תנסה למתן את תגובותיה – ואפילו תלבש בגד אחר, שדווקא יעזור לה לצאת מהבאסה!
לפוסט הקודם של נירית: עידן התמימות
