עידן התמימות?

נירית מטרפדת מסיבת פיג’מות עם הבנים. הילדה כועסת

“אמא, אני הולכת למסיבת פיג’מות”, אומרת הילדה בזמן שהיא כבר מארגנת תיק.
“איזה כיף, תעשו חיים”, אני עונה.
“אה, ואמא…”, היא מביטה בי בחצי מבט, “זו מסיבה גם של בנים וגם של בנות”.
“מה?”, אני מופתעת, “מסיבת פיג’מות לכל הכיתה?”
“ממש לא”, היא עונה בטון המזלזל החדש שהיא פיתחה, כזה שאומר ‘את מה זה לא בעניינים’.
“זו מסיבה שארגנו כמה ילדים, ליתר דיוק חמש בנות וחמישה בנים,.. אנחנו הולכים לבלות יחד כל הלילה, לאכול פופקורן, להזמין פיצה ולשחק משחקי חברה, כמו ‘נשיקה-סתירה’ וכאלה…”
“טוב, זה לא נשמע לי”, אני חותכת אותה.
“למה?”, היא פוערת זוג עיני במבי גדולות ותמימות.

מי פה השתגע?

אני מביטה בה ותוהה מה אני בכלל אמורה לענות. האם לספר לה על “מה בנים רוצים”, מין שיחה כזו שעלולה להשאיר אותה כל ימי חייה רווקה ושונאת גברים, חלילה, או ללכת על הצד התמים ולומר לה שאמא שלה סתם סובלת ממצבי רוח?
“אני לא בטוחה שזה רעיון טוב”, אני מתנסחת בזהירות, “תזמינו את הבנים למסיבה, וכשתרצו ללכת לישון תבקשו מהם שילכו לבתים שלהם”.
“אוף, אימא”, היא נאנחת, “את הורסת את כל הכיף”.
הילדה הולכת לדרכה ואני מרוצה מכך שהבעיה נפתרה. אבל בחצות, הטלפון מצלצל ומתברר לי שהשמחה שלי הייתה מוקדמת. “אמא, רק שתדעי שהבנים מתים לישון פה ורק בגללך הם לא”, היא אומרת בכעס. “כל ההורים האחרים מסכימים, ואף אחד לא מבין למה דווקא את לא מרשה”.
אני מקשיבה לילדה ומרגישה לרגע כמו בסרטים האלה שבהם כולם מארגנים את העניינים כך שהגיבורה, היחידה שיודעת את האמת, נראית כמו משוגעת. אני מבקשת לדבר עם האמא של החברה ומנסה להבין ממנה איך לה לא אכפת. “הם רק ילדים”, היא אומרת לי בסלחנות, “את מגזימה, הם לא יעשו כלום”.
“אין בעיה”, אני אומרת לה, “אני אזרום איתך, אבל הם באחריותך?”
“האמת היא שהם במרתף ואני מתכננת ללכת לישון, אז אני לא יודעת מה הם בדיוק עושים”, היא מתחרטת, “עזבי, אני שולחת את הבנים לישון בבתים שלהם”.

באמת הכול בגללי?

למחרת בבוקר מגיעה הילדה הביתה עם פרצוף עוין. “בגללך המסיבה נהרסה”, היא מטיחה בפניי. “בגללי?”, אני תמהה, “אני בכלל לא מבינה איך כל ההורים הרשו ללא בעיה”.
“כי אין שום בעיה”, היא מתעצבנת. אני מביטה בה ומתלבטת האם היא באמת צודקת ואני טועה. האם הם באמת ילדים קטנים שלא חושבים על שום דבר מיני? האם כיום, עם כל הסרטים שהם רואים, הספרים והאינטרנט הם מסוגלים להיות לילה שלם זה עם זה מבלי לנסות להתנשק? לגעת? האם גיל 12 הוא עדיין עידן התמימות, או שפשוט הילדה עובדת עלי בלי רחמים?
אני חושבת על כך שוב ושוב והמחשבות מייסרות אותי. ’האם הרסתי לילדה? האם בגללי לא יזמינו אותה יותר למסיבות? ומצד שני, מי יקנה לה ערכים אם לא אני?’, בסופו של דבר אני מחליטה.
“את יודעת מה, אני מרגישה שלמה עם ההחלטה שלי”, אני אומרת לילדה, “אבל אני הולכת לברר האם חוץ מהאמא המארחת גם שאר האמהות של הבנות, בלי יוצא מן הכלל, חשבו שזה בסדר. אתקשר אליהן ואשאל אותן, אעשה סקר משלי. זה באמת מעניין אותי”.
“אה, למה?”, הילדה מגמגמת.
“כי זה חשוב”, אני מסבירה לה, “וזה מסקרן אותי”.
“לא כדאי”, היא לוחשת, “זה כבר לא משנה”.
“זה מאוד משנה”, אני מתעקשת.
“בבקשה אל תתקשרי”, היא אומרת ומשפילה מבט, “האמת היא ששאר הבנות פשוט לא גילו להורים שלהן…”
לבלוג הקודם של נירית הבוק
לבלוג הבא של נירית למה פיג’מה? כי ככה