האח הגדול

תשים מים על הגז, מגיע לי תה בשעה כזו, אמרתי לנער, ונסעתי אליו.

עשר וחצי בלילה,

אחרי יום מטורף של לימודים,

אני נוסעת אל א’ – תלמיד שלי,

שהתפרק היום.

היכה את אח שלו,

השתולל.

שישה אחים הם,

אמא אחת,

בחדר וחצי –

סיר לחץ!

האחים בבית הכנסת,

כולם צעירים מ א’.

ביקשתי מאמא לתת לי לדבר איתו לבד.

הוא שכב לו על המזרן, נראה מותש.

הייתי איתו, בחוויה של הצפיפות,

של חוסר הפרטיות,

של המקום הזה שצריך בו לפעמים את השקט, את הלבד.

רק אחר כך דיברנו על אלימות.

האמירה שלי היא חד משמעית שאין יותר אלימות,

שיתקשר אלי לפני שהוא מרים יד.

אני לא יודעת אם זה נכון –

זו האינטואיציה.

האחים הגיעו,

חזרו מבית הכנסת.

הכנסתי אותם לשיחה

והסתכלתי על ב’,

בן 14

שחטף היום מכות.

אמרתי לו:

“אח שלך היה צריך להיכנס לפני יומיים למוסד סגור,

אל תתבלבל – אתה הולך בעקבותיו.

כולכם צריכים לתת יד,

צריך לעשות פה שינוי”.

שתקו.

הקשיבו.

חשתי אותם צמאים ליד מכוונת.

אמא אומרת:

“ב’ מפחד מא'”

בטח מפחד,

א’ מפחיד –

גם גדול כזה

גם מרביץ

גם צועק.

מי לא היה מפחד?

לא’ אני אומרת

“אסור שיהיה פה פחד”.

א’ מכניס אור לשיחה,

אומר שהוא רוצה שהם ישבו יחד לאכול.

אתם מאמינים?

זה מה שהוא רוצה.

שישבו לאכול ביחד…

שלא כל אחד יכין לעצמו.

התרגשתי.

הוא אמר שהוא מכין ספגטי ורוצה שהם יעזרו לו בהכנה.

“מה, לעשות סלט נראה לי מגניב, לא? ככה מהר עם הסכין”,

אני אומרת לג’, האח הצעיר,

ובתוך כך מחייכת,

מחדירה בו התלהבות.

“איך אתה מכין את הספגטי”?,

אני שואלת את א’,

נכנסת איתו לפרטים הקטנים –

עד הזיתים שברוטב הגענו.

הוא מזמין אותי לאכול –

יופי, נקשר!

נשארנו בדיבור הנעים הזה,

ואמא נכנסת שוב עם שאלות,

מנסה להתקדם מהר מידי.

אני: “לא עכשיו, אנחנו עדיין מתענגים על הספגטי שמחר א’ יכין לך”.

הם סיפרו שעושים קידוש.

שאלתי אם אומרים דבר תורה –

זה תפקידו של ב’.

שאלתי את ב’ אם יוכל להביא פסוק ללימוד משותף סביב השולחן

והוא הסכים בשמחה.

הבית רגוע!

אני נפרדת מהם ב’כיפים’,

חיבוק לאמא,

ונוסעת למשפחתי –

לילדיי…

אותם,

אותם

עוד לא ראיתי היום

לבלוג הבא של היועצת החינוכית – פנים של שכול

לבלוג הקודם של היועצת החינוכית – קרוב רחוק