fbpx

הבוק

הבוק

על המצווה לעשות לילדה בוק

“אמא, עושים לי בוק”, צוהלת הילדה לקראתי.
“בוק?, על מה את מדברת?”, אני תוהה.
“נכון אבא ואני הלכנו לסגור מקום למסיבת בת המצווה שלי”?, היא אומרת בטון קופצני, מלאת אדרנלין,  “אז במועדון הזה אמרו שאני מקבלת בוק בחינם, איזה כיף”.
“יופי”, אני אומרת, מנסה להתעשת על החדשות. “אבל בוק? זה לא מושג מעולם הדוגמנות? למה את צריכה בוק?”.
“מה?”, היא המומה מהבורות שאני מפגינה, “שמים את זה בכניסה לאולם וכולם כותבים שם ברכות, זה מגניב לאללה. זו מזכרת לכל החיים”.
“אה”, אני המומה מההתקפה הנחרצת, “וכמה עולה התענוג?”
“לא עולה”, אומר בעלי, “מתנה מהאולם”.
בלחץ הילדה אני קובעת עם הצלמת כבר למחרת. “אנחנו מגיעות ישירות לצילומים?”, אני מבררת בטלפון. “לא בדיוק”, היא מגחכת, “מוטב שקודם כל ניפגש ואני אראה לכן את הבוק, יש כל מיני סוגים וגדלים”. “והכול בחינם?”, אני תוהה. “לא בדיוק”, היא שוב מגחכת, “כשניפגש נדבר גם על זה”.
למחרת מגיעה הצלמת ומביאה איתה שלושה סוגי אלבומים: הראשון כולל שלושה דפים, הנייר מבריק והצבעוניות שבתמונות נראית זולה ולא מרשימה. זהו כמובן הבוק שמגיע לנו חינם. הילדה ואני מתבוננות בו, ואז מחליפות בינינו מבטים. בתי נראית מבואסת, ואני מתחילה לגלות סימני עצבנות.  יש לי הרגשה שעובדים עלי בעיניים, ומהר מאוד אני מגלה שזה באמת נכון.
“יש עוד שני סוגי בוק”, ממשיכה הצלמת, ובתוך כך מראה לנו בוק עבה, הכולל עשרה דפים עם  צילומים של ילדות בצבעים עדינים יותר. והמחיר? 1,000 שקל.
אם גם זה לא מוצא חן בעינינו אפשר להמשיך לבוק שעולה 1,200 שקל. הילדה ואני מדפדפות גם בו ומתרשמות. אין מה להגיד, ההבדלים בהחלט בולטים.
“טוב, תודיעו לי מה החלטתן”, אומרת הצלמת לסיום.
“הצילומים על הבוקר, נכון?”, הילדה שואלת, והצלמת משיבה בחיוב.
“בבוקר?”, אני קופצת, “מה, היא אמורה להפסיד לימודים? למה לא אחר הצהריים?”.
“בגלל האור”, מסבירה הצלמת, ואני מבחינה בחיוך שהיא ובתי שולחות זו לזו.
“כמה סטים של בגדים צריך?”, שואלת הילדה.
“שישה או שבעה, וגם אביזרים אם יש לך”, משיבה הצלמת.
“מה?”, אני המומה, “היא צריכה להחליף שישה-שבעה סטים? כמה זמן הסיפור הזה לוקח? ומאיפה אני אמורה להשיג לה כל כך הרבה בגדים?”.
“זה לוקח שעתיים”, הצלמת מתחילה לאבד את סבלנותה, “ויש אמהות שקונות הכול חדש, יש כאלה שלא, זה תלוי בך”.
כשהצלמת עוזבת אני מרגישה שאני נעשית יותר ויותר עצבנית. לא רק התרמית הכלכלית מעצבנת אותי, אלא כל הקונספט. אני מוטרדת מכך שבתי תיראה כמו לוליטה קטנה, אני מוטרדת מכך שאנחנו הופכות לשפני טרנד בדיוק כפי שאני מנסה כל חיי שלא יקרה, ומכך שלכל הסיפור הזה אין טיפת ערך חינוכי. מי צריך את זה בכלל? אולי אני אצלם בעצמי את הילדה וזהו?
לאחר לילה נטול שינה, אני מחליטה. אאפשר לילדה את הבוק, שיהיה כמובן בפיקוחי, ונהפוך את זה ליום כיף עבור שתינו. לפחות כך יהיה לעניין הזה ערך מוסף. אני מצלצלת וקובעת עם הצלמת בראשון בבוקר, מודעת לכך שאצטרך להשלים את שעות העבודה ושהילדה תיעדר ביום הזה מבית הספר.
כשבתי חוזרת הביתה אני מספרת לה שקבעתי לה מפגש לצילומים, ושהנה זה באמת קורה. אני בטוחה שהיא תתרגש עד עמקי נשמתה. “ראשון בבוקר?”, היא מבררת באכזבה, “אז מתי אני אספיק לעשות פן???”
לבלוג הקודם של נירית: חבורת המקובלים
לבלוג הבא של נירית עידן התמימות

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

2 Responses

  1. הי נירית,
    אני כל כך מסכימה איתך,
    גם אני עברתי את חווית ה”בוק בחינם” עם בתי, והרגשתי שעובדים עלי בעיניים.
    לא הסכמתי עם ההוצאה, ולא עם התוצאה-
    הצילומים שבבוק יפים – אבל בתי נראית בהם דוגמנית בת עשרים ולא ילדה בת שתיים עשרה…
    למה הסכמתי?
    למי יש כוח להילחם בטרנד?

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.