על פי המחקר שנערך בנושא, שיפור המצב יתאפשר רק כשאנשים בתוך המערכת, ובייחוד מנהלי בתי הספר, יישאו באחריות המערכתית בנושא תלמידים בסיכון. הכל מתחיל בשינוי תפיסתי
פרופ’ ויקטור פרידמן מהמכללה האקדמית עמק יזרעאל וד”ר מיכל ראזר ממרכז מיתרים מציעים במחקרם לבצע שינוי מהותי באופן ההתמודדות של המערכת עם המציאות של נשירה סמויה בבתי ספר. השינוי לדידם צריך לבוא לידי ביטוי בכך שהגורמים הנמצאים בתוך המערכת יקבלו על עצמם את מלוא האחריות (ברמה המערכתית) על התלמידים הנמצאים בסיכון.
פרופ’ פרידמן מציין בראש ובראשונה את המנהל – החוליה החשובה ביותר בכל בית ספר. “כשמורים נכשלים, מעט מאוד מנהלים לוקחים על עצמם אחריות, היות וגם הם עומדים מול מערכת לחצים הדורשת מהם הישגים. אולם המנהל צריך להחליט ולהגיד, שגם בתוך המערכת הזו – את האוכלוסייה הזו לא נוטשים”, הוא מדגיש.
“כשמנהל אומר למורים המתלוננים על תלמידים בעייתיים ‘הם נשארים אתכם’ וזהו, הוא בעצם נוטש אותם במצבם. אבל אם הוא אומר ‘אני איתכם, הם יישארו ונתמודד יחד’ – אין פה נטישה. באותו אופן, אין להגיד להורים: ‘יש בעיה עם הילד, זה עניין שלכם’. מסר דומה יועבר גם מהמורה לתלמידים: ‘אנחנו לא מוכנים לקבל התנהגות כזו אבל אנחנו לא נוטשים אתכם’. העיקרון הוא לא לוותר, אבל גם לא לנטוש”.
בגאווה, מבלי להיעלב
תלמידים בסיכון לנשירה נופלים בין הכיסאות – הם אינם מוגדרים כחינוך מיוחד, גם אם לפעמים מתלווה למצבם לקות למידה, אך המורים שמלמדים אותם הם מורים רגילים – שעל פי רוב מגיעים עם התפיסה הבסיסית שתפקידם הוא רק להעביר חומר.
פרופ’ פרידמן אומר כי כדי שיתממש שינוי תפיסתי, יש צורך בהשתלמויות רבות למורים, ובייחוד למנהלים – היות והם, כאמור, מובילים את השינוי המערכתי. בנוסף, אלו העובדים עם אוכלוסייה כזו צריכים להגיע לרמה מקצועית גבוהה מאוד, כי קשה להם הרבה יותר מאשר למורה שמלמד בבית ספר שבו כולם מצליחים. הבעיה ‘גולשת’ כמובן לכיתות רגילות, אך במסגרות שבהן מרוכזת אוכלוסייה כזו, הקושי בולט עוד יותר, לדברי פרופ’ פרידמן.
האם תוכל לתת דוגמה לסיטואציה לא נעימה בעבודה מול תלמידים בסיכון, ולאפשרות ליצור בה שינוי?
“הנה מצב שכיח: מורה מספר לצוות על כך שתלמידיו מסתובבים בחצר ומסרבים להיכנס לשיעור. המורים או המנהל יכולים לבוא ולהגיד לו: ‘אז למה אתה לא אוסף אותם?”, אבל המורה עונה להם שאם הוא יוצא החוצה ומבקש מתלמיד להיכנס, הוא נענה: ‘למה מי אתה? קפוץ לי’. המורה הזה לא מוכן לחוות השפלה כזו, אך חשוב שיהיה מי שיבוא ויגיד לו: “רגע, למה אתה מרגיש מושפל?, נסה רגע לחשוב מי הילד הזה? מאיזו משפחה בעייתית הוא מגיע ולמה הוא מתנהג כך?”
פרופ’ פרידמן מדגיש כי אין מקום לעלבונות אישיים בעבודה מול תלמידים בסיכון. “למורה קל יותר להגיד: עדיף שתלמיד כזה לא ייכנס לכיתה שלי, אבל עליו להבין שאם הוא לא הולך לחצר כדי לדבר עם התלמיד – הוא בעצם נוטש אותו. השינוי המערכתי והתפיסתי יאפשר למורים לזכות בתמיכה מערכתית רבה, ובתגמולים פסיכולוגיים שיתלוו ליכולת שלהם להתייצב מול תלמידים גם במצבים מאיימים”.
