fbpx

מורשת הצחוק

מורשת הצחוק

על אף שסדנאות היוגה-צחוק הפכו בשנים האחרונות לטרנד חזק, מתבגרים ובני נוער לא ששים לקחת בהן חלק. לאן בורח הצחוק אחרי גיל עשר, ולמה חשוב כל כך שנחזיר אותו?

כשאני נזכרת בגיל ההתבגרות שלי, אני לא מצליחה לראות שם הרבה רגעי צחוק. אני זוכרת התרגשות, בלבול, מתח, לחץ אפילו דיכאונות קלים, אבל אני לא זוכרת את עצמי צוחקת. כשאני אומרת צחוק אני מתכוונת לצחוק אמיתי, מתגלגל ובלתי נשלט. יכול להיות שתקופת ההתבגרות זו פשוט תקופה לא מצחיקה, אבל האם זה באמת חייב להיות כך?
סגולותיו של הצחוק, לגוף ולנפש, מוכחות וידועות. מייחסים לו חיזוק של המערכת החיסונית, הגדלת תאים אנטי-סרטניים, הורדת כולסטרול ואפילו הפרשת הורמונים המשככים כאבים ומפיגים מתחים. בנוסף, הוא עוזר להעלאת הביטחון והדימוי העצמי, ותורם לשחרור רגשות מודחקים.
אולי מכל הסיבות האלה, בשנים האחרונות מתחילים לגלות אותו מחדש. סדנאות יוגה-צחוק הפכו לטרנד פופולרי שכובש מפגשים חברתיים שונים, ובהם חגיגות ימי הולדת, ערבי גיבוש בעבודה ואפילו מסיבות רווקות. הרעיון הוא הסרת מסכות ושחרור מתחים על ידי צחוק, בקבוצה או באופן פרטני. היתרון הגדול שיש לצחוק בקבוצה נובע מהעובדה הפשוטה שהוא מידבק. ברגע שאחד בקבוצה מתחיל להתפקע בצחוק, מהר מאוד גם השאר “נדבקים” ושוחים עם הזרם. וזו אולי התורה כולה. אז איפה המתבגרים בסיפור הזה?

בנות פתוחות יותר

אסנת יעקובוביץ’ סלע, מדריכת סדנאות יוגה-צחוק שערכה בין היתר מסיבות בת מצווה (התמונה למעלה לקוחה מתוך מפגש בהנחייתה), אומרת כי החוויה עם המתבגרים היא מהנה, מיוחדת ומוצלחת, אם כי מאתגרת. “בנות פתוחות יותר לדברים האלה, עם בנים זה יותר מסובך”, היא קובעת.
אם לצחוק יש יתרונות כל כך בולטים, למה בעצם לקראת גיל ההתבגרות מפסיקים לצחוק?
“כי ככה חינכו אותנו. מגיל צעיר מחדירים בנו סיסמאות הקשורות בצחוק, כמו ‘הצחוק יגמר בבכי’ או ‘צוחק מי שצוחק אחרון’. לכן, חשוב שהורים יתנו למתבגרים לגיטימציה לצחוק, אפילו מגיל קטן”.
“בגיל ההתבגרות”, היא ממשיכה, “מתפתחת ציניות חזקה. מתבגרים עוברים שינויים נפשיים ופיזיולוגיים, וזה השלב הראשון בחיים שבו מתחילות האכזבות ושברון הלב, שעלולים להוביל לחוסר מצב רוח, עצבות ודיכאון. במצבים האלה מופרשים במוח חומרים ממכרים, והגוף מתחיל להתרגל לכך. גם החומרים שמופרשים בעת צחוק הם ממכרים, וכך מתחילים לשבור את ההרגל”.
אז מה את מציעה?
“צריך להתחיל מגיל צעיר, למשל באמצעות מפגשי צחוק של רבע שעה בגן. הרעיון הוא שאמא והגננת, שמציבות את הגבולות במהלך היום, ידעו גם לשחרר ולצחוק עם הילדים ויתנו לגיטימציה לצחוק”.
ואיך משחזרים את היכולת לצחוק, אם כבר התרגלנו לכך שזה לא חלק מאיתנו?
“הגוף לא מבדיל בין צחוק אמיתי לצחוק מזויף, לכן צריך פשוט להתנסות ולחוות. עושים פעולה פיזית מאולצת, ומתחילים להרגיש כמה טוב זה עושה לנו. לאט לאט הצחוק מתחיל לצאת בקלות רבה יותר ואפשר להתחיל לצחוק גם מדברים שלא הצחיקו אותנו קודם לכן”.

למען השלום והבריאות

כאמור, ברוב מפגשי היוגה-צחוק לא תמצאו הרבה מתבגרים. גם במפגשי יוגה-צחוק משפחתיים, שבהם בולטת נוכחות ילדים, אוכלוסיית המתבגרים נוטה להיעדר. יעקובוביץ’ סלע מספרת איך היא בכל זאת מצליחה להשיג שיתוף פעולה מצד הדור הצעיר. “צריך פשוט להסתכל עליהם בגובה העיניים, בלי התנשאות, לכבד את המקום שלהם ולהיזכר איך אנחנו הרגשנו בגילם”, היא מציעה. “גם את הציניות אפשר לקבל, ולתת להם להתקדם בקצב שלהם. למזלי אני גם מתלבשת כמוהם ומשתדלת להיראות כמו אחת מהחבר’ה”.
לצד יעקובוביץ’ סלע פועלים ברחבי הארץ עוד מנחי יוגה-צחוק רבים, שאחד הבולטים בהם הוא ד”ר אלכס סטרניק, ממביאי השיטה לארץ.
אז למה צחוק כל כך טוב לילדים שלנו?
בן אדם שמרשה לעצמו לצחוק ולעשות שטויות מעלה לעצמו את הביטחון העצמי. אדם שמפחד לצחוק הוא אדם סגור ומבויש, ולאדם עם דימוי עצמי נמוך יהיה קשה לצחוק כי הוא כל הזמן יתהה מה חושבים עליו. דווקא הצחוק מוריד את רמת הביישנות. מעבר לכך, בארץ עדיין לא מבינים מספיק את הקשר בין צחוק לבריאות. לאנשים קשה לתפוס שצחוק מרפא”.
אחד מעיסוקיו של ד”ר סטרניק הוא העברת סדנאות לנוער ישראלי ופלשתינאי. אולם מעבר לקירוב לבבות בין העמים, הוא גם מזהה אצל הצעירים את הקושי להיפתח לצחוק ומנסה לשחררם מכך. “בערך מגיל עשר, מורים מכניסים לתלמידים קונספט של הצלחה ורצינות. אם תלמיד רוצה להצליח הוא צריך להיות רציני ושקדן – אין מקום למשחקים, וצחוק מתפרש כדבר לא רציני”, הוא מתאר.
אולם נראה כי ההורים והמורים נושאים על עצמם לא רק את האחריות לאובדן הצחוק, אלא גם את המפתח לפתרון. ד”ר סטרניק ויעקובוביץ’ סלע סבורים שניהם כי ילד שצוחק יחד עם הוריו, רואה בהם גורם מאיים פחות ומקבל מהם לגיטימציה להמשיך ולצחוק. כמו כן הם מאמינים כי שילוב סדנאות במסגרות הקבועות של הילדים, למשל בבתי ספר, יחזק בהם את הרצון וההרגל לצחוק, ויגרום להם להגיע לגיל ההתבגרות פתוחים יותר ובעלי דימוי עצמי וביטחון עצמי גבוהים יותר.

תעבירו את זה הלאה

מהשיחה שלי עם ד”ר סטרניק ויעקובוביץ’ סלע יצאתי עם המסקנה הבאה: אולי מוטב שאנחנו המבוגרים, אלה שלא חוו סדנאות צחוק בבית הספר או מחוצה לו ולא גדלו על ערכים של שחרור וצחוק, נודה שטעינו. אולי אנחנו נגועים בציניות ופסימיות עד כדי כך שאיננו מצליחים לראות שתרפיית צחוק היא יותר מאשר טרנד חולף? הרי כבר הוכיחו לנו מדעית שצחוק תורם לבריאות הגוף והנפש!
די ברור שכולנו רוצים לעשות שינוי עם הדור הבא, ושכל אחד מאיתנו רוצה לראות את המתבגר שלו צוחק לעתים קרובות יותר. ואולי עוד יותר ברור, שהשינוי צריך להתחיל אצלנו! אז בואו נחליט שהחל מרגע זה ממש, אנחנו מנסים להיות קצת יותר אופטימיים, לשחרר מעצורים, לזנוח את העכבות, לפתוח את הפה, לחשוף שיניים ופשוט לאפשר לעצמנו לצחוק בקול גדול!

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.