fbpx

הבהלה למגפיים

הבהלה למגפיים

נחשו מה הכי דחוף לבת העשרה באמצע שיעור מדעים?

שיחת טלפון בשעה 11 ומשהו בבוקר.
אני באמצע פגישה, אבל השם שלה מקפיץ אותי ואני עונה מיד:
“מה קורה, חומד?”
“אמא, מתי את חוזרת היום?”
“בסביבות שש. מה קרה?”
“אני חייבת דחוף מגפיים שחורים. אבל זה ממש דחוף אמא”.

אני באלם.
אמצע שיעור, מדעים מסתבר.
הפולניה שבי ישר מתקוממת: איך נבהלתי, בשביל זה מתקשרים?
המנהלת שבי שואלת: מי קבע שמגפיים שחורים זה דחוף? בטח לא לפי סטיבן קובי.
הפדגוגית מרימה ראש: על זה היא חושבת בזמן השיעור?

אין לי ספק שהיא כל כולה מרוכזת.
לא בבית הספר, לא במדעים, לא במורה או באמא-אבא.
בעצמה.

יש לה יכולת מופלאה לשים את עצמה במרכז ולחיות את החיים –
מתוך רצון עז וברור למימוש סיפוקים באפס זמן.
בנחישות היא מנסה לנהל את סדר היום,
ולא רק שלה.
אני מזהה בה את היכולת הנהדרת להציב מטרות ולשעוט לעברן,
את ההתמדה בהשגת יעדים,
את היצירתיות בדרכי השכנוע וההשפעה.

ואז הולמת בי, שוב, הגדרת התפקיד ההורי: הכוונה והצבת גבולות.
כן, שתקבל מגפיים שחורים כתגמול נאות על ביצועים משובחים בתחומים רלוונטיים.
לעצמה. רלוונטיים לעצמה.

כן, שתציב מטרות ותתכנן את הדרך להשגתן, שתסתער ותדבק ביעד-
אך גם שתקשור אותם להתקדמות ולצמיחה אישית, לא רק חברתית.

הדרך היחידה לעשות זאת היא תקשורת.
אין קיצור דרך. שוב חפירה ממוקדת:
אנחנו קובעות מטרה ומדדים (כמותיים ואיכותניים, ציונים והתנהגות).
ומסכימות על תגמולים הולמים (לבחירתה) ומותאמי תקציב.
ואז אני מנסה להיזכר אם פעם גם אני הייתי כזו.
מאוהבת עד מעל הראש, בעצמי.

ואז להחליט אם זה כבר לגמרי עבר לי…

לפוסט הקודם של דבורית: היצירה שנוגעת בי

קואצ’ינג ברשת: ההתנהגות שלה השתנתה בקיצוניות, מה אנחנו יכולים לעשות?

טקסי התבגרות מאתגרים במיוחד

commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.