“מי זאת הפסיכולוגית כאן?”, שאל האבא בקול רם ותקיף מעבר לדלת של חדר המורים. אבא של מתן מכיתה י’-4 הגיע לבית הספר כדי לדבר על הבן שלו, ובתוך כך סיפר גם על עצמו ועל עבודתו הלא שגרתית. ומה יעשה מתן כשהוא יהיה גדול? ימים יגידו
באותו יום חדר המורים המה אדם. בדקות הקצרות של ההפסקה, המורים מיהרו להכין קפה, לתפוס מקום ליד השולחן, לחטוף לעצמם משהו לאכול ואולי גם לחטוף שיחה קצרה עם קולגה או שתיים. ישבתי ליד שולחן עם כמה מורים מקצועיים והמורה החדש לרובוטיקה, שהראה לנו את ערכת הלגו 9797 NXT שבית הספר רכש וניסה להסביר ולהדגים כמה “פשוט” להרכיב רובוט בעל חיישן רברס. הייתי מרותקת להסבריו וכבר פנטזתי, איך אני רצה הביתה, מזמינה באינטרנט את הערכה שכוללת 2,500 חלקים זעירים ומתכנתת לעצמי רובוט שיקפל לי את הכביסה.
בזמן שהמורה שקוע בהסבריו, לפתע קלטתי בזווית העין גבר גבוה, כהה וחסון, העומד בפתח חדר המורים. הוא לבש חליפת טרנינג לבנה, נעל נעלי ספורט לבנות, ובזמן שהסיר מעיניו משקפי שמש כהות שאל בקול רם ותקיף: “מי זאת הפסיכולוגית כאן?”.
בחדר השתררה שתיקה. התבוננתי בו והוא לא נראה לי מוכר. הוא חזר על דבריו, הפעם בטון עצבני: “איפה הפסיכולוגית של בית ספר?”. כולם המשיכו לשבת בדממה, ואני קמתי ממקומי ועניתי בשקט: “אני הפסיכולוגית”.
[fancy_box]
על דליה אלוני
פסיכולוגית חינוכית, מומחית באבחון וטיפול בילדים ונוער, דוקטורנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב ומנחת קבוצות. בעלת ניסיון עבודה עשיר כפסיכולוגית במסגרות של החינוך הרגיל והחינוך המיוחד. כיום עובדת כפסיכולוגית חינוכית בתיכון ובקליניקה פרטית, ומעבירה הרצאות לארגונים ולקהל הרחב.
[/fancy_box]
“מה אני עובד? אני עוזר לאנשים”
“איציק, אבא של מתן מכיתה י’-4. איפה אפשר לדבר?”, הוא שאל בקוצר רוח.
“נעים מאוד, אפשר לדבר בחדר שלי”, אמרתי בטון ענייני והובלתי אותו לחדרי, כשהוא צועד מאחורי כאילו אני מלווה בשומר ראש. לאחר שהתיישבנו, חייכתי ושאלתי אותו: “איך אני יכולה לעזור לך?”.
“יש לי בעיה עם הילד שלי, הוא לא רוצה לבוא לבית הספר ואני לא יודע מה לעשות”, הוא סיפר לי, ובתוך כך סיפר גם על עצמו: “אני עזבתי את בית ספר בכיתה י’ והלכתי לעבוד עם אבא שלי. ככה זה היה בזמני, היינו צריכים לעזור בפרנסה. אנחנו שבעה אחים ולא היה אוכל בבית. היום, ברוך השם, יש הכול. יש כסף, והילד מקבל כל מה שהוא רוצה, אבל הוא לא רוצה ללכת לבית ספר”.
“ממתי הוא לא רוצה ללכת לבית הספר?”, שאלתי.
“זה התחיל כבר בחטיבה, בכיתה ח’, הוא היה בא ליומיים לבית הספר ונשאר שבוע בבית. רק שאני לא ידעתי מזה. אמא שלו לא סיפרה לי. אחר כך, בכיתה ט’, הוא היה בבית יותר מאשר בכיתה. בפסח קראו לי לבית ספר והודיעו לי שיש לו תשעה שליליים, ושהוא צריך לעבור תיכון מקצועי”.
“באיזה מקצוע לא היה לו שלילי?”, התעניינתי.
“בספורט, הוא קיבל 85, המורה מכיר אותי. יודע מי אני, ולכן הוא לא העז לתת לו שלילי, אפילו שגם בשיעורי ספורט הוא לא היה אפילו פעם אחת”.
“תראה, זה באמת מדאיג. הילד רק בן 15 – צעיר מדי מכדי לפרוש מהלימודים, שלא לדבר על כך שכיום חוק חינוך חובה חל עד כיתה י”ב”, אמרתי. “התיכון שלנו הוא תיכון עיוני: באים לבית ספר, לומדים, עושים בגרות. אתה לא יכול לשבת בבית ולקבל ציונים בחינם או לקנות בגרות. מתן מבין את זה? חוץ מזה, מה הוא עושה באופן כללי, בימים שהוא לא בבית הספר? עובד?”
“איזה עובד”, ענה איציק, “אני בגילו, באמת עבדתי עם אבא שלי בשוק. אבל הוא…כל היום בבית או מסתובב איתי. אני עובד בבית ולפעמים יוצא לפגישות. הוא כל הזמן אומר לי שהוא רוצה להיות כמוני, לעשות אותה עבודה”, איציק לא נשמע מרוצה מכך במיוחד.
במה אתה עובד? שאלתי. “אני עוזר לאנשים”, הוא ענה. התבוננתי בו ושאלתי בתמימות: מה זאת אומרת ‘עוזר לאנשים’?”. “באים אלי כל מיני אנשים ומדברים איתי. אני מקשיב להם, ואחר כך עוזר להם. מי שצריך עזרה יודע מי אני. אני מכיר הרבה אנשים ויכול לדבר איתם, לסדר דברים”.
“אבל הבן שלי הוא לפלף”
לאחר ההסבר הזה שלו, העניין נראה לי אפילו עוד יותר תמוה. “טוב”, אמרתי ,”אולי תספר לי קצת על מתן. איזה מין ילד הוא?”
“וואלה, מה אני אגיד לך? הבן שלי מאוד חכם. יש לו את זה. אבל הוא אוהב את החיים הטובים. איך להגיד? הוא מפונק ועצלן”. איציק רטן והמשיך: “אני יודע מה עובר לו בראש. כשהוא רואה אותי עובד, הוא אומר לי לפעמים: ‘אבא, תן לי 50,000 שקל ותראה איך אני מביא לך 200,000’. הוא ילד, חושב שזה פשוט. אבל אני מכיר אותו. הוא לפלף. אם הוא רק יתקרב לאנשים שאני מכיר הם יטחנו אותו. יאכלו אותו חי. אבל מתן לא מבין את זה, הוא תמים”.
איציק המשיך בדבריו ואני הקשבתי בחצי אוזן לתיאוריו: איך האם מעירה את מתן בבוקר, צועקת, מתרגזת ולבסוף מתייאשת. איך מתן קם בנחת בשעה 11 בבוקר, בחצי עין, מתחבר לפייסבוק וצועק: “אמא, קפה”. בהמשך היום הוא יושב בסלון, ליד אביו, ומקשיב לשיחות שלו עם כל מיני אנשים שמגיעים ומדברים על עסקים. בזמן שאיציק הפליג בתיאור חיי השגרה של בנו, חשבתי לעצמי שעדיין לא ברור לי לגמרי במה הבן אדם הזה עובד…
“סליחה, איציק”, קטעתי אותו בעדינות, “לא כל כך הבנתי מה אמרת קודם. במה בדיוק אתה עובד?”.
“אני עוזר לאנשים שצריכים עזרה. יש לי קשרים ואני מדבר יפה לאנשים”. באותו רגע כבר החל החשד לעלות בלבי. התלבטתי למשך שנייה אם להמשיך בכיוון הזה, והגעתי למסקנה שעדיף לי לדעת מאשר להתעלם. לכן שאלתי בקול הכי נעים ורגוע שלי ובצורה הכי ישירה: “איציק, אתה בורר?”
נפרדנו כידידים, וטוב שכך!
איציק שתק. הוא קיפל את משקפי השמש שלו, שהיו מונחות על השולחן, הסתכל עלי והבין שאנחנו כבר לא מדברים על הבן שלו עכשיו, אלא עליו. “משהו כזה”, הוא ענה אחרי שתיקה ארוכה.
בראשי החלו להתרוצץ שני שדונים. האחד לחש לי בקול מרגיע: “שמעת טוב מאוד מה הוא אמר, את יושבת עכשיו מול בורר בעולם התחתון. תנשמי עמוק ותישארי רגועה. תחשבי מהר, אבל בלי לחץ ובצורה צלולה! אולי בעולם התחתון, בעולם שלו, איציק נחשב אדם חזק. יש לו כוח והוא כנראה גם מפעיל אותו. אבל כאן, בבית הספר, הוא אבא של מתן. הוא בא אלייך היום עם בעיות כמו של כל אבא, שדואג לבן שלו, שרוצה לקבל עזרה”. מהצד השני שמעתי שדון קטן, צורח לי באוזן בקול היסטרי: “תגידי, את בהכרה? את קולטת בכלל מה קורה כאן? את יושבת בחדר אחד מול גנגסטר! מאפיונר, כמו שאת רואה בסרטים! מה את צריכה את הדברים האלה? מה לך ולעולם התחתון? תארי לעצמך שלא תצליחי לעזור לבן שלו, את יודעת מה הוא יכול לעשות לך? מה הוא יכול לעשות למשפחה שלך אם הוא לא יהיה מרוצה?! העולם קטן מאוד, כמו שאת יודעת. הוא עוד יפגוש אותך בסיבוב. נו כבר, תחשבי עכשיו מהר איך את יוצאת מזה. מהר!”
כמובן, שפניי לא הסגירו שמץ מהדיאלוג שהתרחש בראשי ומההיסטריה שתקפה אותי. נותרתי שלווה ואמרתי: “אני מבינה את הדאגה שלך. אתה צודק ואני בטוחה שאפשר לעזור למתן, טוב שפנית אלי”. מיד ניסחתי את המטרות הראשוניות, התחלתי לתאר אילו משאבים עומדים לרשות בית הספר ואיזו תוכנית ניתן לבנות עבור מתן – כדי שתהיה לו מוטיבציה לחזור לבית הספר, להשלים את החומר הלימודי ולחוות הצלחות. כמובן שהצעתי לו שנתאם פגישה מערכתית, על מנת לשתף את הצוות ולרתום את כולם למען מתן. ולבסוף, שאלתי אותו: מה דעתך?”
למזלי, איציק נראה מרוצה. לחצנו ידיים ונפרדנו כידידים.
האם התפוח ייפול רחוק מהעץ?
מתן שמח וחשש כאשר שמע שאביו הגיע לבית הספר, אך גם נרתם לתוכנית. היום מתן נמצא בתקופה הרבה יותר טובה. אמנם עוברים עליו ימים טובים יותר ופחות, אולם בכל מקרה הוא מגיע לבית הספר ומתפקד. מה יהיה הלאה? האם מתן יסיים תיכון? האם ישלים בגרויות? ימים יגידו. רק ימים יגידו האם מתן ילך בעקבות אביו וימשיך את המסורת המשפחתית בסגנון “הסנדק”, או שיסלול לעצמו חיים אחרים ושונים לחלוטין.
הערה: הבלוג נכתב בהשראת סיפורים מהקליניקה, אולם משולבים בו פרטים פיקטיביים כיד הדמיון. כמו כן, שונו כל הפרטים המזהים, כמו שמות ומקומות, ומכאן שכל קשר לאדם ספציפי הוא מקרי בהחלט.
עוד בפסיכודליה: על חטא שבין הורים לבנם
“אני עם הלימודים גמרתי”. אז איך נגיב?
קואצ’ינג ברשת: איך לשפר את האווירה בבית?
