בסך הכול רצינו לצפות יחד בפרקים של עספור…
“אמא, בואי נצפה יחד בסדרה ’עספור’”, הילדה שלי מציעה.
“רעיון מעולה”, אני אומרת, “כבר מזמן אני רוצה לראות על מה כולם מדברים”.
אנחנו מכינות לעצמנו פופקורן ושתייה ומתיישבות בסלון, אחרי שכבר החלטנו לעשות מרתון של כמה פרקים כדי להשלים את הפער. אנחנו מתחילות ממש מההתחלה, בפרק הראשון של העונה הקודמת.
הילדה נראית מרוצה במיוחד, וגם אני מבסוטית מזמן האיכות שנפל בחלקנו. אנחנו צופות יחד בפרק אחד, ובעוד פרק, ובעוד פרק…עד שאני נשברת.
זה קורה בדיוק בנקודה שבה הילדה שואלת: “אמא, מה הם מעשנים? זה לא סיגריות נכון?”. מרגע שהיא שואלת אני מייחלת לכך שהפרק יסתיים, ואז אני מודיעה לה שזהו! היא לא צופה יותר בפרקים נוספים. די, הספיק לי. החבר’ה האלה מעשנים מריחואנה, שותים אלכוהול כאילו אין מחר, הולכים מכות, מקללים, מקיימים יחסי מין (כולל סצנות סקס). ולא שיש לי בעיה עם זה, אחלה תוכנית. כל עוד הייתי צופה בה לבד או עם חברים, ולא עם בתי בת ה-12…
“זה לא בסדר”, הילדה מוחה, “חבל שבכלל הצעתי לך”.
“התוכנית הזו לא לגילך”, אני מסבירה לה בעדינות.
“באמת?”, היא כועסת, “אז למה כל השכבה שלי רואה אותה? וכולם מדברים על זה. הם אפילו מצטטים משם משפטים”.
“מה?”, אני מופתעת, “הייתי בטוחה שכל החברים שלך רואים ’שמש’”.
“שמש?!”,היא מביטה בי המומה, מתביישת אפילו, “זה לתינוקות! ילדים בכיתה ג’ רואים שמש”.
עספור זה לא כל הסיפור
הילדה הולכת להסתגר בחדרה ואני שוקעת במחשבות פילוסופיות על השינוי שחל בילדים שלנו, בתקשורת ובעולם בכלל. אני חושבת על הדור הזה, שאין לו גבולות ושנחשף לכול מגיל צעיר – עוד לפני שמבין על מה מדובר. הדור הזה מקבל את המסר שהכול אפשרי והכול מותר, ואף אחד לא יעצור אותו. אף אחד לא יעז להגיד לו שאסור.
האם ההורים האלה בכלל יודעים שהילדים שלהם צופים בעספור?, אני שואלת את עצמי. האם הם חושבים שזה בסדר, או שהם פשוט מעדיפים להתעלם?. ואז אני נוזפת בעצמי שאני לא סופר-נני ומחליטה לרדת מהעניין.
אבל לא לזמן רב. כבר ביום למחרת מתברר לי שהילדה צופה בסדרה חדשה. הפעם היא כבר לא מזמינה אותי לצפות יחד איתה, ואני סופגת את העלבון אך בכל זאת מנסה לברר במה מדובר.
“סדרה”, היא עונה בלי חשק. “זו סדרת מתח שנקראת PRETTY LITTLE LIARS (שקרניות קטנות ויפות)”.
“אה, יופי, נשמע נחמד”, אני מנסה לשדר עליצות ומתיישבת לידה.
יחד אנחנו צופות בפרק, ושוב אני מבינה שיש בעיה. אחת הבנות בסדרה היא לסבית שמאוהבת בחברתה, והשתיים מתנשקות ומתגפפות. ילדה אחרת מאוהבת במורה החתיך שלה, ובהמשך הם הופכים לזוג. נהדר, אני ממלמלת לעצמי, מה אני אמורה לעשות עכשיו?. אני הרי לא יכולה לאסור על הילדה לראות גם את הסדרה הזו – זה כבר מוגזם. חוץ מזה היא תוכל לצפות בה מאחורי גבי, ואני פשוט אהפוך לסמן הקיצוני בחייה, זו שמסתירים ממנה מידע.
אני מצלצלת לאחת האמהות מהכיתה של הילדה, דווקא לא חברה קרובה אלא מישהי שמדי פעם אנחנו משוחחות בינינו, כדי לנסות להבין ממנה האם גם הבת שלה צופה בסדרות האלה ואיך היא מגיבה לעניין.
“איך קוראים לסדרה?”, היא שואלת אותי, “בחיים לא שמעתי על זה”.
“איך זה יכול להיות?, אני יודעת שהרבה בנות צופות בה”, אני עונה במבוכה.
“דרי לא רואה תוכניות כאלו”, היא אומרת בגאווה, “היא יותר בקטע של תוכניות מדע”.
“אה”, אני ממלמלת, “יופי, כל הכבוד”.
ראש על הכתפיים וראייה ביקורתית
אני מתלבטת מה לעשות, ובסוף מחליטה לשוחח עם בתי על הנושא בכנות. אני מסבירה לה שחלק מהתוכניות שהיא רואה הן בעייתיות, בעיקר מכיוון שהן מציגות תמונת עולם קיצונית. “נכון שיש לסביות, ויש גם נערות שמאוהבות במורה שלהן”, אני אומרת לה, “אבל במציאות הדברים לוקחים זמן, וגם לא קורים בדיוק כמו שאנחנו רוצים או מתכננים. בתוכנית טלוויזיה מנסים להדגיש את כל הדרמה ולהציג אותה כאילו זה העולם האמיתי”. הילדה מקשיבה, ומתפתחת בינינו שיחה על ההבדל בין העולם כפי שהוא מוצג בטלוויזיה ובסרטים לבין העולם האמיתי. השיחה מעניינת ומפתיעה, ומהר מאוד אני מגלה שלילדה יש ראש על הכתפיים ושהיא מפתחת ראייה ביקורתית משל עצמה.
בסוף השיחה אני מרגישה כזו הקלה, שאני מחליטה להתוודות באוזניה: “את יודעת, אני אומרת לה, “צלצלתי לאמא של דרי כדי להתייעץ איתה, אבל מסתבר שדרי בכלל לא צופה בתוכניות כאלה. היא מעדיפה תוכניות מדע”.
“נראה לך?”, הילדה מתגלגלת מצחוק, “זה אולי מה שהיא אומרת לאמא שלה! היא צופה בכל התוכניות האלו במחשב שלה, כדי שאמא שלה לא תדע”.
לפוסט הקודם של נירית: תעבירו את זה הלאה או ש…
מחפשים תוכנית מקורית לבת מצווה? נסו סדנת סושי
הילדה רוצה שהחבר יישאר לישון אצלה. מה עושים?
