שרון אדלר, מנחת קבוצות של נערות בסיכון, מזהה שלושה טיפוסי נערות שכיחים בכל קבוצה ומציעה איך לסייע לכל אחד מהם במסגרת הביתית או החינוכית. אם תסתכלו היטב, תוכלו בוודאי למצוא אותן גם בכיתה של הבת שלכן. על “המטשטשת”, “המאשימה” ו”הפייסנית”
העבודה הקבוצתית במסגרת “בית חם” לנערות מבליטה שלושה תפקידים פסיכולוגיים מובהקים. אם תרצו, שלושה טיפוסי נערות שונים. אפיונים אלה באים לידי ביטוי בייחוד במצבי דחק ואיום, ועל אף שהחלוקה הזו היא במידה רבה סטריאוטיפית – היא עוזרת לנו להבין טוב יותר את ההתנהלות של הנערות הללו ואת הדרך להתמודד עמה.
הכוונה היא לתפקידים פסיכולוגיים המייצרים דפוסי תקשורת הגנתיים, שמטרתם לצמצם את תחושת האיום שהנערה חווה. דפוסי התקשורת הללו התפתחו מתוך צורך להרגיש שייכות, והם תלויים במסרים שהושרשו בנערה על ידי סביבתה כבר מגיל צעיר מאוד.
מטרת התהליך הקבוצתי היא להרחיב את רפרטואר התגובות של הנערות הללו למצבי חיים שונים, על ידי הקניית כלים לקריאה נכונה יותר של המציאות ושינוי הדפוסים הרגילים שלהן. העבודה הקבוצתית נועדה להגביר את מודעות הנערות לתגובותיהן במצבי לחץ, מתח, איום או דחייה, ולהעניק להן – באמצעות דפוסי תקשורת חדשים – תחושה חזקה יותר של ערך עצמי וביטחון עצמי.
המטשטשת – תופסת את עצמה כחסרת חשיבות
מאפייני אישיות: הנערה הזו מרבה לחייך במפגשים של נערות בסיכון, לנסות להצחיק ולהיות אחת מהחבר’ה. כשעולה נושא אישי או רגשי, היא מנסה להתעלם ממנו ולחזור לשוחח עם חברותיה. המילים שלה בלתי רלוונטיות לנושא השיחה, והרבה פעמים טון הדיבור אינו תואם את מה שנאמר. כשפונים אליה בשאלה, היא תענה לעתים קרובות “מה?”. היא אינה מרוכזת בשום דבר באופן מיוחד.
לנערה זו תחושה פנימית שלאף אחד לא באמת אכפת ממנה ושאין מקום בעולם לה או לרגשותיה. היא למדה במשך השנים להסתיר את כאבה, והמסר שהיא קיבלה מהסביבה כילדה היה: “אל תתייחסי לזה ברצינות, תתגברי! למי זה אכפת בכלל, זה לא משנה”.
זו נערה עם שאיפות נמוכות ובסיסיות, ברמת ההישרדות הבסיסית. היא לא מאמינה ביכולותיה האינטלקטואליות, ומשוכנעת שרק אם היא תהיה נעימה, “כיפית” ומבדרת – אפשר יהיה לסבול את נוכחותה. המחיר שהיא משלמת הוא ניתוק רגשי ואובדן מימוש עצמי.
מאפיינים בקבוצה: היא מסתדרת עם כולן, שטחית, לא מנסה להישמע חכמה ואף להפך. אין לה שום דרישות מעצמה ומהסביבה, ותרומתה העיקרית לקבוצה היא המזג הנוח שלה.
דרכי התמודדות: מצד אחד קל לעבוד כשיש נערה כזו בקבוצה. היא לא מפריעה יותר מדי ונמנעת ממצבי מתח, ולכן היא משתתקת מיד כשהמנחה מבקש. אולם כדי לקדם נערה “מטשטשת” על המנחה להתאזר בסבלנות רבה. יש לשתף את הנערה בנושאים רגשיים שעולים בקבוצה בהדרגה, ולשים דגש על כך שהנושאים לא יהיו אישיים מדי. על המנחה לחזק אמירות אינטליגנטיות פתאומיות – האופייניות למטשטשת, שהיא לרוב נערה אינטליגנטית – ולהוכיח לה במגוון דרכים את חשיבותה בקבוצה ואת חשיבותה למנחה. על אף שלרוב היא יוצרת אנטיגוניזם מצד המנחים, יש להימנע מכך ולכבד את המקום שבו היא נמצאת, מכיוון שהוא משקף את החרדה שלה ואת תפיסתה את עצמה כמי שאינה חשובה ביחס לכל השאר.
המאשימה – “אני כאן הבוסית”
מאפייני אישיות: נערה כוחנית, בדרך כלל בעלת פוטנציאל למנהיגות, שעשויה להשתמש באלימות מילולית ובמניפולציות של האשמת אחרים בכל אירוע – קטן כגדול. נערה זו מרגישה חזקה כשיש סביבה נערות המצייתות לה. היא יודעת לתמרן נערות בעיקר מהסוג המטשטש והפייסן (על הפייסנית בהמשך), אולם היא תגיע לעימותים בקבוצה עם נערות מסוגה. נערות רבות נרתעות ממנה, מכיוון שהיא מעוררת יראה ופחד מעימות גלוי עמה ומעבירה את המסר הלא מילולי: “אני כאן הבוס”. זו נערה שנאבקת בדרכים עקיפות עם המנחה על נושאים הקשורים, בדרך כלל, במה שנתפס מבחינתה כחוסר צדק. היא מסיתה את נושאי הדיון הקבוצתי לנושאים שמעורבת בהם האשמת בנות אחרות בקבוצה (או האשמת המנחה עצמה) כדי להרגיש שהיא בעלת ערך.
המסר שנערה זו קיבלה מהסביבה בילדותה, לרוב בעיקר על ידי אמה, הוא: “אל תהיי פחדנית, אל תתני לאיש לדכא אותך, אם מישהו מכאיב לך – מותר לך ואת אפילו חייבת להיות אלימה (מילולית או פיזית). עלייך לשלוט במצב בכל מחיר”. למרות זאת, ההרגשה הפנימית האותנטית שלה היא: “אני בודדה ולא מוצלחת”.
בהתנהלותה החיצונית היא מחפשת פגמים אצל נערות אחרות, מגלה בפומבי חולשות של נערות אחרות, צעקנית ומשתמשת בקול רם וקשוח. היא מסתירה את הנזקקות שלה לזולת ואת הפגיעות שלה. תחושת הבדידות מלווה אותה גם כשהיא מוקפת בנערות “עושות דבריה”, מכיוון שמדובר ביחסים הבנויים על היכולות התמידיות שלה לנצל חולשות של אחרים – חולשות שהיא יודעת לזהות היטב.
מאפיינים בקבוצה: המאשימה מבקרת את חברי הקבוצה האחרים, מעבירה ביקורת ב”סיפוריה” על אנשים אחרים שהיא מספרת על יחסיה עמם, וקשה לה מאוד להיות נוכחת ולהקשיב בצורה אמפתית. היא עסוקה בלהיות צודקת, ונוטה להציג לקבוצה תהפוכות חיים ודרמות מחייה – בעקבותיהן שאר הנערות אפילו לא מעיזות להעלות את בעיותיהן מכיוון שהן נראות פעוטות בהשוואה לדרמות שלה. היא יוצרת בקבוצה אקלים מתוח וזהיר.
דרכי התמודדות: השתקה של המאשימה מתוקף הכללים והחוזה הקבוצתי היא חסרת ערך ולא מאפשרת למידה. בקבוצת נערות, על המנחה לקחת על עצמה את תפקיד הריסון של ה”מאשימה” בצורה שלא תהפוך אותה לשעיר לעזאזל.
יש להעביר לה את המסר, שבסגנון הדיבור שלה ובשתלטנות שלה על השיח הקבוצתי היא מרחיקה מעליה את הקבוצה ומונעת מאחרות להתייחס אליה באופן משמעותי.
המאשימה אינה מודעת, בדרך כלל, למידת השפעתה ולתגובותיהן של האחרות כלפיה, ולכן על המנחה לעזור לה להיות מודעת יותר לעצמה. שי לעודד את הקבוצה לספק לה משוב אמפתי בנוגע להשפעותיה על שאר הבנות, למשל באמצעות אמירה כזו: “מיכל, מוטב שתפסיקי לדבר עכשיו, כי אני חשה שיש בקבוצה רגשות כלפייך ושיועיל לך אם תהיי פנויה לשמוע אותן”. במקביל, על המנחה לחזק למידה של נתינת משוב, על ידי הדרכת הנערות לומר למאשימה: “כשאת מתנהגת באופן הזה אני מרגישה…”. על הנערות להימנע מלפרש את ההתנהגות של המאשימה, אלא רק לתאר את רגשותיהן בקשר למתרחש בקבוצה. בעדינות אך בהתמדה, יש לעמת את המאשימה עם הפרדוקס שעל אף רצונה לזכות ביחס של קבלה וכבוד מהקבוצה, אופן ההתנהגות שלה מעורר כלפיה רק רוגז, דחייה ותסכול.
הפייסנית – ניסיון מתמיד לרצות את כולם
מאפייני אישיות: הפייסניות הן אלו שנמצאות בדרך כלל בקרבתן ותחת השפעתן של “הנערות המאשימות”. הפייסניות הן נערות שלא מרגישים בנוכחותן בקבוצה, כי הן הולכות עם הזרם. לרוב הן בוחרת בצד החזק בקבוצה, נערה מסוימת או המנחה, ונצמדות אליה.
הדינמיקה היא של פיוס, מכיוון שקשה להן לחוות כעס או לעמוד מולו. הן רוצות הרמוניה בכל מחיר, יש להן צורך לרצות את הסביבה והן זקוקות מאוד לאישורים (הן מהמנחה והן מהנערות). הן מתאמצות למצוא חן, מעדיפות לעבוד בקבוצות או בזוגות, ואסירות תודה כאשר נערות אחרות מתייחסות אליהן או משתפות אותן.
המסר שהפייסנית קיבלה מהסביבה מגיל מוקדם הוא שרצונותיה מכבידים, ושכל מה שהיא מבקשת מתפרש כאנוכיות. הנערה הזו למדה שאין לה זכות לרצות דברים לעצמה, ושמוקירים אותה רק כאשר היא “ילדה טובה”. המשמעות של להיות ילדה טובה היא להיות בלי מאוויים, בלי רגשות שליליים כמו כעס ורגשות חזקים בכלל, ולעזור לאחרים.
דווקא הנערה הזו, על אף הפייסנות והרצון שלה לרצות, מעוררת לעתים קרובות בחברותיה לקבוצה רגשות כמו אשם, כעס ואפילו דחייה. המחיר שהיא משלמת הוא אובדן עצמאות וזהות אישית.
מאפיינים בקבוצה: היא נצמדת לנערות חזקות כמו צל. אינה מפריעה לתהליך הקבוצתי, אך גם אינה מוסיפה לו דבר משלה. היא ערה מאוד לדברים ולדינמיקה של שאר הנערות בקבוצה – סוג של ערנות יתר הנובע מהרצון להיות דרוכה לעזור, להשתתף, להיות חלק מהקבוצה ולהרגיש שייכות.
דרכי התמודדות: את הפייסנית יש לחזק בעדינות ולאורך זמן. היתרון הוא שנערה זו אינה פוגעת בתהליך הקבוצתי, אולם עיקר פגיעתה הוא בהתפתחותה האישית. לכן, יש לאפשר ולעודד אצל הנערה הזו דעה מקורית – לא חשוב אם היא הגיונית או לא. על המנחה להיות ערה ולפנות לנערה הזו שוב ושוב בשאלות, עד רגע האמת שבו היא לפתע תגיד משהו שהיא חושבת ולא תחזור על דברי אחרות. את הרגע הזה על המנחה לנצור ולהאיר בצורה עדינה, ויחד עם זאת משמעותית ובולטת. חשוב לחזק את דבריה של הנערה ולגלות עניין רב במילותיה, מכיוון שעידוד אמירות חסד מהסוג הזה יעניק לה חוויה מתקנת – עליה היא כבר לא תוותר. במשך הזמן, הנערה הזו תעז לשתף בצורה אותנטית יותר ויותר. למעשה, פריצת הדרך עם נערה פייסנית מתרחשת ברגע האמירה המקורית הראשונה שלה.
הכותבת היא מטפלת באמנות ובתנועה, מנחת קבוצות של מתבגרים (בתיכונים, חטיבות ביניים ובתים חמים), מעבירה לבני נוער סדנאות למניעת אלימות והעצמת נערות, מדריכת הורים למתבגרים
www.sharonadler.co.il
סימני אזהרה לנערות (ולהוריהן): כך תדעו אם אתן נמצאות בקשר אלים
השנה הזו אהיה טוב יותר: הרצונות הפשוטים של בני נוער בסיכון
ילדות רעות: כל מה שצריך לדעת על חרם בנות
