fbpx

“עברתי מאוטומט לגיר הילוכים”

"עברתי מאוטומט לגיר הילוכים"

אלעד אלק הוא נער בן 15 מראשון לציון, שחקן כדורסל מקצועי, אוהב לעשות “על האש” עם החברים וגם…יש לו סוכרת נעורים. “אני לא חולה סוכרת, יש לי סוכרת”, הוא מדגיש – ומשמחת החיים וחוש ההומור שלו כולנו יכולים לשאוב השראה. טור אישי לרגל יום ההתרמה לאגודה לסוכרת נעורים


היי, קוראים לי אלעד אלק, אני בן 15, גר בראשון לציון. ועוד פרט קטן: יש לי סוכרת נעורים. אבל הפרט הקטן הזה משנה הרבה.
הייתי בן חמש וחצי כשגילו אצלי סוכרת נעורים. הזיכרון הראשון שלי מהסוכרת הוא מאוחר יחסית, והסיפורים שאני שומע מבני משפחתי הם שמשלימים עבורי את התמונה.
באותה תקופה היה לי הרבה שתן, ושתיתי המון, אז סבא שלי לקח אותי לרופא – שעשה לי על המקום בדיקת שתן ואמר לסבא שיש לי סוכר בשתן. סבא חזר איתי הביתה עם החדשות ששמענו מהרופא, וכולם נבהלו. הרופא אמר לאמי שאני צריך לעשות בדיקת דם, וכמה ימים מאוחר יותר – עם קבלת התוצאות – כבר היה ברור שיש לי סוכרת.
אמא שלי ישבה ובכתה, היא סיפרה שמישהו אמר לה שזו מחלה נוראית. אני יודע שאם אני הייתי במקום אותו אדם הייתי אומר לה שהכול בסדר ואין מה לדאוג. הרי היום אנשים חיים עם סוכרת, כמו כולם.

מה זה אומר עלי?

לאחר האבחנה, הועברתי לאשפוז יומי בבית חולים שניידר – ושם הזיכרון הראשון שלי עם הסוכרת. היום אני מבקר בשניידר כל שלושה חודשים כדי לוודא שהכול תקין.
דווקא בגלל שקיבלתי את הסוכרת בגיל מוקדם, אני לא מכיר את החיים בלי זה. אני לא באמת יודע איך זה להיות ילד בלי סוכרת. לעומתי יש ילדים שמקבלים את הסוכרת בגיל מאוחר יותר, ואני תמיד שמח לעזור להם.

סוכרת נעורים זה כשתאי הבטא בלבלב נהרסים והלבלב לא מייצר יותר אינסולין. תפקיד האינסולין הוא לפרק בדם את הסוכרים והפחמימות שאני אוכל. מכיוון שהלבלב לא מייצר אינסולין לבד, אני צריך להזריק אינסולין לדם בהתאם למה שאני אוכל. מה זה אומר עלי? אני לא מוזר או שונה, ההפך! אני מיוחד. יש לי עוד צד בחיים להתמודד עמו. מה שהגוף עשה לבד קודם לכן, עכשיו אני עושה. “עברתי מאוטומט לגיר הילוכים”.
חשוב לי להדגיש: אני לא חולה סוכרת, יש לי סוכרת. הסוכרת היא חלק ממני. כמו שאני צריך לדאוג לצאת בבוקר מהבית עם חולצה, כך אני צריך לדאוג לסוכרת. אני לא אגיד שהסוכרת שלי מאוזנת באופן מושלם, כי אני אשקר, זו לא משימה פשוטה.

הייתי אומר שזה MP5

איך עושים את זה? ביומיום אני צריך / אמור (יותר בכיוון של אמור) לדקור את עצמי שש פעמים – כל פעם דקירה קטנה כדי לדעת את רמת הסוכר בדם. אם רמת הסוכר בדם היא גבוהה, עלי להזריק אינסולין; אם רמת הסוכר בדם נמוכה, עלי לאכול פחמימות.
בהתחלה, כשהייתי קטן, היו שואלים אותי מה זה המכשיר שיש עליך, כשהתכוונו כמובן למכשיר הקטן שמזריק לי אינסולין לגוף (אני קורא לה “קרן”, אבל זה סיפור בפני עצמו). הייתי עונה שזה MP5 (זה היה הרבה לפני המצאת ה-MP5) או “מכונת זמן”. לא אהבתי להגיד את האמת, לפעמים כי התביישתי ולפעמים כי סתם לא היה לי כוח. היום אני לא מתבייש משום דבר, מי ששואל אני מסביר לו הכול.
החברים שלי מקבלים אותי כרגיל, כי אין סיבה שלא. אני יודע שיש המון אנשים שבכלל לא יודעים שיש לי סוכרת, כי אף פעם לא טרחתי להגיד להם. כשאני מכיר אנשים חדשים אני לא אומר להם את זה. אין צורך – זה דבר נורמלי. כמובן שבשלב מסוים הם יגלו בעצמם, ואז אני אסביר להם.
כשאני “עושה על האש” עם חברים, זה קבוע שכולנו שותים “דיאט”, וכשיש לי נפילת סוכר הם עוזרים לי ונותנים לי מיד לאכול “דברי היפו” – ככה אני קורא למוצרי הפחמימות שאני אוכל כשיש לי נפילת סוכר (היפוגליקמיה, או בקיצור “היפו”).

כדורסלן, למרות הסוכרת

בבית הספר אני לא בדיוק מנצל את הסוכרת, אבל לא יזיק לי לאחר פעם או פעמיים לשיעור כי כמעט התעלפתי במגרש. לא, באמת! בחיים לא התעלפתי. יש ילדים שמתעלפים בתגובה לנפילת סוכר (היפו, זוכרים?), אני לא ככה. הגוף שלי לא מגיב כך לנפילות סוכר.
המורים שלי מכבדים אותי. אם אני אגיד למורה שאני צריך לאכול הוא ייתן לי לאכול בשיעור. למרות זאת, קרה פעם שרבתי עם מורים בגלל סוכרת, אבל גם לי יש חלק בעניין (אמא שלי הכריחה אותי לכתוב את זה!).
אני יכול להגיד שהסוכרת לא מפריעה לי בחיי היומיום. אני שחקן כדורסל מקצועי בקבוצת מכבי ראשון, מתאמן חמש פעמים בשבוע – כל אימון שעתיים. לפני האימון אני מוריד את המשאבה – אותו מכשיר שמזריק אינסולין לגוף, ולפעמים באמצע האימון אני אומר למאמן שאני צריך לאכול (הוא עושה לי את הפרצוף הקבוע ואומר לי “בתאבון”). זו הרגשה די מוזרה לאכול באמצע האימון כששאר הקבוצה קורעים את התחת / ישבן, אז אני אוכל מהר מהר וחוזר לעבוד. בסך הכול הסוכרת לא משפיעה משמעותית על אורח החיים שלי, וכשיש בעיה מטפלים בה.

כיף לדעת שאתה לא לבד

כל שנה בקיץ מתקיימת קייטנה לילדים חולי סוכרת. הקייטנה או ה”מחנה” (אני מעדיף לקרוא לזה קייטנה, למרות שכולם אומרים מחנה) זה דבר שכל נער סוכרתי מחכה לו. בקייטנה אתה פוגש ילדים כמוך, שעוברים מה שאתה עובר, וזה כיף לדעת שאתה לא לבד. חוץ מזה, אנחנו “הסוכרתיים” תמיד שומרים על קשר. הקייטנה נמשכת חמישה ימים –  במהלכם אנחנו יוצאים לטיולים ובעיקר נמצאים יחד, צוחקים יחד על הסוכרת ומדברים על ההתמודדות.

לפעמים אני שואל את עצמי “למה דווקא אני, זה עונש?”, אבל בסופו של דבר אני יודע: אלוהים לא ייתן קושי לאדם שלא יודע להתמודד איתו. אז ככה אני, ואני מתמודד.

הפתרונות של הרפואה הסינית להשמנת יתר

הצצה לסצנת הסקייטבורד אצל הצעירים

מה ילדות בנות 12 יודעות על אהבה?

commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.