אמהות יקרות, גם אם רוב הזמן אתן נמצאות לבד עם הילדים אינכן חייבות להרגיש ממוטטות! ד”ר חביבה אייל מדגימה באמצעות סיפור אישי של מטופלת, איך בעיקר אנחנו מובילות לכך שהילדים “לא שמים עלינו”. שיעור בהצבת גבולות: אמא יכולה להיות גם רכה וגם חזקה, הילדים רק יודו לה
“אני מגיעה הביתה הרוסה לגמרי. יום העבודה שלי כל כך אינטנסיבי ותובעני, שבסופו אני רק רוצה להתמוטט מעייפות. אבל כשמצפים לי בבית שלושה ילדים, שכל אחד מהם צריך ממני משהו אחר ואף אחד לא מוכן אפילו להוריד את הצלחת שלו מהשולחן –מה שאני רוצה לעשות זה לצרוח ולברוח משם. אני לא עושה את זה רק מכיוון שאני מרגישה אשמה. כל כך מעט זמן יש לי איתם…
“אני אמנם עושה כמיטב יכולתי, אבל כנראה שזה לא מספיק. כי כל הזמן הם מתלוננים, מעבירים ביקורת והכי גרוע – לא שמים עלי. הם לא עושים מה שאני מבקשת מהם, וכשאני מתפוצצת מכעס הם מתעלמים ממני”.
[fancy_box]
מורי דרך
רוצה ללמד משפחות איך לעשות את זה?
תוכנית ייחודית להכשרת מטפלים נפתחה השנה במכללה האקדמית עמק יזרעאל, לאור הצורך הרב בהכשרת מטפלים באזור הצפון. התוכנית מכשירה מטפלים בטיפול זוגי ומשפחתי, ומיועדת לאנשים בעלי תואר שני וניסיון מעשי בתחום הטיפול, הייעוץ, העבודה הסוציאלית, רפואת משפחה, פסיכולוגיה, פסיכיאטריה, טיפול באמנויות, קרימינולוגיה קלינית ועוד.
מטרת התוכנית היא ללמד אנשי מקצוע לזהות, להבין ולאבחן את המערכת המשפחתית והזוגית, לפתח תוכנית טיפולית מתאימה, לטפל ולהוביל לשינוי הרצוי. התוכנית שמה דגש על הפן המעשי וכוללת סדנאות ופרקטיקום בהדרכה חיה.
[/fancy_box]
“כשהיא מתבכיינת, זה מצחיק”
נשמע לכם מוכר? לא מעט אמהות חוות את מה שתיארה בפניי מרים (שם בדוי), אישה נאה ונמרצת, בת 40, העובדת בתחום הפרסום. מרים חיה בנפרד מבעלה, המוגדר כלוקה בנפשו וחי בעיר אחרת, ומגדלת כמעט לבדה את שלושת בניה: איתי בן ה-17, נועם בן ה-14 ורועי בן ה-13 (השמות בדויים). יחד עם בניה היא פנתה לטיפול משפחתי, מאחר שכולם הרגישו כי המשפחה לא מתפקדת. בזמן שמרים תיארה את תחושותיה, ישבו לצידה הבנים וגיחכו איש לרעהו – כהוכחה ניצחת לכך שהם אכן “לא שמים עליה”.
חומרת הבעיה התבהרה עוד יותר בהמשך: האם מרגישה שהיא מאבדת את יכולתה בניהול המשפחה, היחסים בינה לבין הילדים וגם בין הילדים לבין עצמם רוויים במתח וכוללים קללות ועלבונות – המידרדרים לעתים קרובות לאלימות מילולית ופיזית; בבית הספר הילדים אינם מתפקדים כראוי, ונקודת האור היחידה היא הפעילות הספורטיבית, שבה שלושת הבנים מאחדים כוחות ושומרים על מסגרת אימונים ותחרויות (שלושתם ספורטאים מצטיינים).
“אמא צודקת? אתם באמת לא שמים עליה?”, החלטתי לתפוס את השור בקרניו, מפתיעה אותם בשאלתי הישירה.
“לא…לא נכון, היא פשוט מצחיקה כשהיא מדברת ככה”, ענה אחד מהם.
“במה היא מצחיקה?” לא תקפתי, באמת לא הבנתי מה מצחיק כאן.
“היא לא באמת מתכוונת. היא יודעת שאנחנו אוהבים אותה, מעריכים את כל מה שהיא עושה בשבילנו. איך שהיא מסיעה אותנו לאימונים ולמשחקים, אבל כשהיא מתבכיינת ככה זה מצחיק”.
“אמא, אנחנו מבולבלים”
היה ברור לי שהבנים –בדרכם ובשפתם – מדברים על קושי באמינות. הם לא מאמינים שאמא באמת נפגעת ממעשיהם. היא תמיד צוחקת יחד אתם.
הם מבולבלים: האם אמא שלהם היא חברה, שותפה, מספקת צרכים והסעות או מפקדת, מנהלת פרויקט שצריך להישמע לה ולפקודותיה?
בהמשך הטיפול בדקנו ביחד מה משמעות כל אחד מהתפקידים האלה במשפחה המסוימת הזו, שבה האב מרוחק ומתפקד רק חלקית, והאם – הן מפאת צרכי המציאות והן מפאת אישיותה ונטיותיה הטבעיות – נושאת בנטל המורכב של אחזקת המשפחה, בתחום הכלכלי ובתחום החינוכי והרגשי.
אז מה תפקיד הילדים במערכת הזאת? האם הם רק צרכנים של הטיפול והחינוך הניתנים להם? ואולי אפשר גם אחרת?
הטיפול המשפחתי יכול לסייע לבני הבית לצאת לדרך חדשה. המטפלת מתבוננת בדרכים השונות שבהן בונה המשפחה את דרכי ההתמודדות שלה במטלות והאתגרים של חיי היומיום – כמו גם במשברים וקשיים שאליהם היא נקלעת בדרך. במקביל, היא מוודאת שבמהלך הטיפול כל אחד מהנוכחים מבטא את רגשותיו ומחשבותיו, ושכל השאר מבינים את עומק המצוקה שלו ואת צרכיו המיוחדים.
מי “הגבר” בבית?
בתחילת כל טיפול משפחתי נשאלת השאלה: “למה דווקא עכשיו”?, כלומר, מה הביא את המשפחה לפנות לעזרה דווקא בשלב הזה?
התשובה לשאלה יכולה להוביל אותנו לאירועים הטראומטיים שחוותה המשפחה, כמו גירושים, פיטורים, מעבר דירה או מחלה, קשי הסתגלות לשלב התפתחותי חדש (לידת תינוק, גיל התבגרות, עזיבת הבית, הזדקנות) או תחושה של “עייפות החומר” – ואז בדרך כלל יש “קש ששובר את גב הגמל”, גם אם משקלו זניח.
במקרה שלנו, התברר שאיתי – הבכור, שתפקד כבן זוג מבוגר שתמך באמא ו”שמר על אחיו הקטנים” – עומד לצאת למחנה קיץ ארוך במסגרת אימוני הספורט שלו (כאמור כל השלושה הם ספורטאים מצטיינים).
ערעור זה של המערכת, גם אם זמני, היווה טלטלה למאזן העדין של יחסי הורים-ילדים בבית ובא לידי ביטוי בהחרפת המתח שבין האם לבניה. במערכת החדשה שעמדה להיווצר, הסמכות ההורית שהתחלקה בין האם לבין בנה איתי הייתה צריכה לעבור במלואה לידי האמא.
מרים, מצידה, בצד היותה עמוסה לעייפה במטלות התחזוק הכלכלי והמנהלי של המשפחה, חששה לקחת את תפקיד ההורה שמטיל משמעת, מכיוון שלא רצתה לסכן את הקלילות וההומור שאפיינו את יחסיה עם הבנים עד כה. “אם אני אצטרך לדרוש מהם שיעזרו במטלות הבית, לבדוק את השיעורים ולהקפיד על שעות שינה – אצטרך לריב איתם כל הזמן”, אמרה לי במפורש.
לא היה לי ספק. באופן פרדוקסלי, הבנים כמהים למסגרת ברורה ומחייבת גם כדי שיהיה “במה להתמרד”, וחלק גדול מהתנהגותם הפרועה והבלתי מתחשבת היא בעצם אתגור להתנהגות הפשרנית והמבלבלת של אמם.
שיעור בהצבת גבולות
אנו יודעים כי ילדים, ובעיקר מתבגרים, מחפשים במבוגר דמות שתאהב אותם אך גם תשמור עליהם – לפעמים גם מפני עצמם. הורה שפועל ממקום שבו הוא שלם עם עצמו ועם ערכיו יכול להציב גבולות שהם מגבילים ומגנים בו זמנית. באופן כזה, סביר להניח כי הוא יסמל עבורם דמות אוהבת וחזקה כאחד.
כאשר ההורה חושש להשתמש בסמכותו הטבעית, הוא מערער את הביטחון של ילדיו בו – וכך הוא אולי קונה את חברותם לטווח קצר, אך פוגע בהפיכתם לבני אדם אחראיים ועצמאיים בטווח הארוך.
בתהליך השינוי, ההתייחסות לבני המשפחה צריכה להיות כאל רקמה עדינה הנרקמת לכדי מערכת שלמה ומורכבת. לכן, המטפל המשפחתי בודק מהן החזקות והיכולות של כל אחד מבני המשפחה, ומצד שני בוחן את הקשיים והצרכים של כל אחד מהם. כך נבנית התערבות טיפולית המתבססת על הכוחות הקיימים, אך מעצימה אותם כדי להתמודד עם הקשיים.
בסיפור שלנו, המשימה הייתה לגייס את היכולות שיש למרים בארגון וניהול בתחום עבודתה לטובת שיקום הסמכות ההורית שלה. במקביל, את יכולותיהם של הילדים בתחום הספורט גייסנו לטובת מערכת של אחריות אישית והדדית ושיתוף פעולה בניהול הבית.
הכותבת היא מנהלת מרכז “יזרעאל” לטיפול משפחתי ובינתרבותי במכללה האקדמית עמק יזרעאל, פסיכולוגית קלינית מומחית, מטפלת ומדריכה מוסמכת בטיפול משפחתי וזוגי
עונשים כבר לא עובדים על בני הנוער. אז איך נציב להם גבולות?
בלוג: דבורית מודיעה לבני משפחתה שהיא לא עובדת בשביל אף אחד
גבולות ברשת: המדריך לפיקוח הורי בפייסבוק
