fbpx

היצירה שנוגעת בי

היצירה שנוגעת בי

אני מנסה לדמיין את  הילדים שלי מתרגשים ככה, ועולות לי בראש רק תמונות של מכשירים

קניתי לי ספר במתנה.
הדפים שלו עבים ומחוספסים, ויש לו ריח של עושר…
ריח של חדש ושל נייר ויצירה.

קניתי לי התרגשות.
ביד שמאל אני מוצאת את עצמי מלטפת את הדפים,
בקצות האצבעות, ממששת. בהיסח הדעת ממש.

קניתי לי חוויה.
’ככה אני רוצה’, אני אומרת לעצמי.
כזה חלום, השראה, כושר הסתכלות וראייה וביטוי.
’ככה אני רוצה לדעת לארגן את הקומפוזיציה. ככה’.

אני חושבת על מכלול החוויות העצום שהעולם הנפלא הזה פותח בפני:
ידע ומידע בהיסטוריה והגות, גיאוגרפיה וכלכלה,

ואיך להם אין את זה.

לא משנה כמה אקרא ועד כמה הספרים יחיו בכל פינה בבית, תובעים בעלות על אזורים,
הם לא נדבקו באהבה הזאת

אני מנסה לדמיין את  הילדים שלי מתרגשים ככה,
נוגעים בהערצה ורוצים גם,
ועולות לי בראש רק תמונות של מכשירים.

אני אמורה להרגיש עצב בשבילם?
עצב מכך שהם לא מתרגשים מהמילה הכתובה או מחיבור אלמנטים לכלל יצירה מושלמת?
או שזה יהיה שיפוטי מדי?

כנראה שאני אמורה לשמוח שיש להם את ערוצי ההתחדשות שלהם, המושלמות שלהם,
למרות שהם שונים בתכלית משלי.

להיות עצובה מתפרש כאילו לא לגיטימי להתרגש ממכשיר חדש או מאפליקציה.
זה כמו לגלות תנועה בריקוד או לפצח נוסחה במתמטיקה.
אין בהם אחד שמעצים פחות.

איך יצא שעולה בי צער שהם לא מתרגשים מאותם הדברים כמוני?
מי בכלל מחליט מה מרגש, מעשיר, מחדש או מכונן?

העיקר החיוך המתרחב כתוצאה מהתוצר, העיקר המשהו הזה שמאפשר להיכנס פנימה מדי פעם,
העיקר היצירה שנוגעת, לא?

לפוסט הקודם של דבורית: לא עובדת בשביל אף אחד

זעקת אב: איך מתמודדים עם הברדק של המתבגרת?

הורים לפי הספר: שלושה ספרי הורות מומלצים להורים של מתבגרים

commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.